ערוך השולחן, אורח חיים תקל״ו

א

מי שצריך לרכוב במועד אפילו לטייל, וכל שכן אם הוא לצורך המועד, ולא ניסה ללכת ברגליו – יכול ליטול צפרני הסוס, ולתקן רגליו בברזל, ולתקן האוכף והרסן, וכל צרכי הרכיבה. ולא אמרינן: הרי היה יכול לתקן קודם המועד, שהרי לא ידע אם יצטרך לזה. ולכן אם באמת ידע שיצטרך לזה, והניח בכוונה על חול המועד – אסור. וכתב רבינו הרמ"א דמותר לרכוב במועד אפילו מעיר לעיר, אפילו בחינם. וכן נהגו, אלא שאסור לתקן כל צרכי הרכיבה אם אינו רוכב לצורך או לטייל. עד כאן לשונו. ואינו מובן: כיון שרצונו בכך – הרי טיול הוא לו. ואפשר דטיול הוא בהכנה, והליכתו בנחת. (עיין מגן אברהם שכתב דמארץ ישראל לחוץ לארץ לטייל – אין לתקן צרכי הרכיבה.) ולפי זה גם בנסיעה בעגלה – גם כן הדין כן לעניין תיקון העגלה, דאם ידע קודם המועד – אסור. ואם לאו – מותר.

ב

מותר לסרוק הסוס כדי לייפותו, דזהו תענוג לו. ואפילו סרקו מערב יום טוב, מכל מקום צריך סירוק חדש. ואין מרביעין בהמה במועד, שאינו לצורך המועד, ולא דבר האבד. אבל מקיזין לה דם, ואין מונעין ממנה כל רפואה, אפילו אם יש בזה מלאכה, דזהו דבר האבד. וכן אין מושיבין תרנגולת על הביצים לגדל אפרוחים. ואם הושיבה קודם המועד וברחה מעליהן – יכול להחזירה, דאם לא יחזירה יתפסדו הביצים והוי דבר האבד. והוא שיהיה בתוך שלושה ימים לבריחתה, דאחר כך אין תועלת. ולא מיבעיא אם כבר ישבה עליהן שלושה ימים, דאז נתקלקלו הביצים לגמרי. אלא אפילו לא ישבה שלושה ימים, דאז עדיין ראויים הם לאכילה, מכל מקום יש בהם הפסד. וכתב רבינו הרמ"א: אבל אסור להושיב אחרת, אפילו מתה הראשונה. עד כאן לשונו, צריך לומר דסבירא ליה שלא יועיל. דאי סלקא דעתך דיועיל – למה אסרו בדבר האבד?(ועיין בית יוסף, ומגן אברהם סעיף קטן ג. והנראה לעניות דעתי כתבתי.)