בית יעקב על התורה, נח כ״ט

מכל אשר בחרבה מתו. איתא בש"ס סנהדרין (קח.) ולא דגים שבים. שורש הענין בזה, אף שהדגים פרוצים ביותר מכל הברואים, כדאיתא בש"ס ב"ב (עד:) דגים פריצי, והיה הדין נותן שהדגים ישחתו ביותר מכל הברואים, רק מטעם שאין להם כח בחירה, לפי שמשכנם במים שרומז לעלמא דאתכסיא, ושרשם למעלה בעתיקא קדישא, כדאיתא באדרא נשא (קכט.) עינוי דעתיקא למאי רמיזא לנוני ימא דלית להו גבינין על עיינין. הכוונה שעינוי דעתיקא הם מביטים תמיד בעינא פקיחא להרצון, ומכירים שכל כחם הוא רק מיד השי"ת, ואין כח לשום בריה לשנות מהרצון העליון^קכגלקמן פרשת ויחי אות מח.. וכמ"ש (יחזקאל א׳:כ׳) רוח החיה באופנים אל מקום אשר יהיה שם הרוח ללכת שם הם שבים ללכת. היינו שאין להם מצדם שום נטיה ורצון כלל רק למקום שהש"י מסבב אותם, שם הם מבטלים כל חפצם ורצונם לעומת הרצון העליון ונמסרים הכל ביד הרצון העליון. וגם בעוה"ז נמצא לבוש לכל עולמות העליונים מעין דוגמא של מעלה. ונוני ימא רומזים לעתיקא קדישא, ולפי שבשרשם הוא אור הקרוב מאד להרצון העליון, ולכן בהתלבשו בעוה"ז בא בלבוש שהוא משולל מבחירה, ולכן לא שלט מדת הדין בכל הברואים שבים, שהם לבושים לאורות שבעלמין דאתכסיא, שעומדים קרוב לאור א"ס ב"ה בביטול כחם ורצונם, לפי שאין הדין פוגע רק בזה שנמסר לו כח בחירה והוא מסתיר עצמו וערק מקמי מאריה. אבל מי שהוא מבלי כח בחירה בתולדה, הוא יש לו טענה שכל מעשיו הם בהכרח מרצון השי"ת עצמו. ואף שזה שבא מצד השי"ת אין לו הוי' חזקה כמו מי שבא בשכר יגיע כפים, בכל זאת נשארו הדגים, להורות שהמכוון שהיה לו להשי"ת בבריאת העולם מחסדו הגדול למעלה מעבודה, וכדכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה, זה החסד לא נתבטל ולא נפסק אף כחוט השערה, רק שההתפשטות בלבד נדחה לפי שעה. וזה כונת הש"ס חולין (קכז.) כל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה. הענין בזה שכל מה שיש ביבשה, שמורה שנמצא בו איזה סגולה ונטיה מכח בחירה, יש כנגדו בריה כיוצא בו בים, שהוא לבוש לאור יותר מופלא שאין בו בשרשו כח בחירה ונטיה מהרצון. חוץ מן החולדה, שבריה זו היא לבוש לענין ההסתרה שהציב השי"ת בעולם, וכמו שנראה בש"ס חולין (כ:) מאי חלדה כחולדה זו שדרה בעקרי בתים. אבל בים אין מקום ללבוש כזה, יען שכל הברואים שבים רומזים על האורות שבעלמין דאתכסין, שעומדים בעינים פקוחות לעומת הרצון העליון: