פרשת וארא - תסריט של גאולה

כל פעם מחדש נדמה שהנה הנה זה כבר הסוף הטוב של כל הצרות. תיכף יגמרו הבעיות. תיכף תיעלם הקורונה. תיכף ירגעו הרוחות הסוערות. תיכף יוכרע ויעלם הרשע והפשע.
אבל אז חוזר ומתחדש הבלגן. בחוץ ובפנים. והגלים ממשיכים להכות.
ואז תמיד מגיע אלוף ההפחדות, היצר שמציג את מצג השווא האהוב עליו: "אתה רואה. כלום לא קורה. שום דבר טוב. שום הצלה או גאולה" ומתחת לזה, באותיות יותר גדולות, אדומות: "וכלום גם לא יקרה" ואז אתה מרגיש כמו טיפש שקיווית לטוב וראית במה שקורה סימנים של גאולה.

ככה בדיוק, בלי צל של ספק, הרגישו אבותינו במצריים. הנה הגיעה בשורת הגאולה והשמועה פשטה כאש בקרב כל שבורי לב. אבל רגע, ממש רגע אחרי זה נהיה רק יותר שחור ויותר מר. הגזירות החריפו והעמיקו.
אפילו הגואל המקווה, משה, הופך מטרה לביקורת חריפה: "ירא ה' עליכם וישפוט, אשר הבאשתם את רחינו בעיני פרעה ובעיני עבדיו, לתת חרב בידם להרגנו" ומשה מתמרמר לפני ה' מה הטעם בשליחותו אם המצב רק מחמיר.

אבל אלוקים אינו אדם שחוזר בו מהבטחתו והוא חוזר ואומר: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו".

ירצה או לא ירצה פרעה, בעל כורחו, הגאולה בוא תבוא!

ואנחנו, עם עיקש וקדוש, נמשיך לבוז למצגי השווא ולהתעלם מתוכנם המזויף. ואנחנו, עם נשגב שאין כדוגמתו, נמשיך להאמין רק במנהיג האחד שמנהל את סיפור הגאולה.
הוא הבטיח והוא גם יקיים. והגאולה בוא תבוא.