עשרת הדיברות - 10 הדיברות להדפסה וקריאה כולל הסברים
שמות פרק כ'
{א} וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כָּל-הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר: (ס)
{ב} אָֽנֹכִ֖י יְהוָֹ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר הֽוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים:
{ג} לֹא יִֽהְיֶ֥ה-לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל-פָּנָֽי:
{ד} לֹא תַֽעֲשֶׂ֨ה-לְךָ֥ פֶ֨סֶל֙ | וְכָל-תְּמוּנָ֔ה אֲשֶׁ֤ר בַּשָּׁמַ֨יִם֙ | מִמַּ֔עַל וַֽאֲשֶׁ֥ר בָּאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת וַֽאֲשֶׁ֥ר בַּמַּ֖יִם | מִתַּ֥חַת לָאָֽרֶץ:
{ה} לֹֽא-תִשְׁתַּֽחֲוֶ֥ה לָהֶ֖ם וְלֹ֣א תָֽעָבְדֵ֑ם כִּ֣י אָֽנֹכִ֞י יְהוָֹ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵ֠ד עֲוֹ֨ן אָבֹ֧ת עַל-בָּנִ֛ים עַל-שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל-רִבֵּעִ֖ים לְשֹֽׂנְאָֽי:
{ו} וְעֹ֥שֶׂה חֶ֖סֶד לַֽאֲלָפִ֑ים לְאֹֽהֲבַ֖י וּלְשֹֽׁמְרֵ֥י מִצְוֹתָֽי: (ס)
{ז} לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת-שֵׁם-יְהוָֹ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהֹוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר-יִשָּׂ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא: (ס)
{ח} זָכ֛וֹר אֶת-י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת לְקַדְּשֽׁוֹ:
{ט} שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד וְעָשִׂ֖יתָ כָּל-מְלַאכְתֶּֽךָ:
{י} וְיוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שַׁבָּ֖ת | לַֽיהוָֹ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹא-תַֽעֲשֶׂ֨ה כָל-מְלָאכָ֜ה אַתָּ֣ה | וּבִנְךָ֣-וּבִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤ וַֽאֲמָֽתְךָ֙ וּבְהֶמְתֶּ֔ךָ וְגֵֽרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ:
{יא} כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת-יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְהֹוָ֜ה אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֗רֶץ אֶת-הַיָּם֙ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל-כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְהוָֹ֛ה אֶת-י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ: (ס)
{יב} כַּבֵּ֥ד אֶת-אָבִ֖יךָ וְאֶת-אִמֶּ֑ךָ לְמַ֨עַן֙ יַֽאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר-יְהוָֹ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: (ס)
{יג} לֹ֥א תִרְצַ֖ח: (ס) לֹ֣א תִנְאָ֑ף: (ס) לֹ֣א תִגְנֹ֔ב: (ס) לֹא תַֽעֲנֶ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר: (ס)
{יד} לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ (ס) לֹֽא תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַֽאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַֽחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ: (ס)
{טו} וְכָל-הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת-הַקּוֹלֹ֜ת וְאֶת-הַלַּפִּידִ֗ם וְאֵת֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וְאֶת-הָהָ֖ר עָשֵׁ֑ן וַיַּ֤רְא הָעָם֙ וַיָּנֻ֔עוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ מֵֽרָחֹֽק:
{טז} וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה דַּבֶּר-אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל-יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן-נָמֽוּת:
{יז} וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל-הָעָם֘ אַל-תִּירָ֒אוּ֒ כִּ֗י לְבַֽעֲבוּר֙ נַסּ֣וֹת אֶתְכֶ֔ם בָּ֖א הָֽאֱלֹהִ֑ים וּבַֽעֲב֗וּר תִּהְיֶ֧ה יִרְאָת֛וֹ עַל-פְּנֵיכֶ֖ם לְבִלְתִּ֥י תֶֽחֱטָֽאוּ:
{יח} וַיַּֽעֲמֹ֥ד הָעָ֖ם מֵֽרָחֹ֑ק וּמֹשֶׁה֙ נִגַּ֣שׁ אֶל-הָֽעֲרָפֶ֔ל אֲשֶׁר-שָׁ֖ם הָֽאֱלֹהִֽים: (ס)
{יט} וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן-הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם:
{כ} לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֨סֶף֙ וֵֽאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם:
{כא} מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֘ תַּֽעֲשֶׂה-לִּי֒ וְזָֽבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת-עֹֽלֹתֶ֨יךָ֙ וְאֶת-שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת-צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת-בְּקָרֶ֑ךָ בְּכָל-הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת-שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵֽרַכְתִּֽיךָ:
{כב} וְאִם-מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה-לִּ֔י לֹֽא-תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַֽתְּחַֽלְלֶֽהָ:
{כג} וְלֹא-תַֽעֲלֶ֥ה בְמַֽעֲלֹ֖ת עַל-מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא-תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָֽתְךָ֖ עָלָֽיו: (פפפ)
הסבר על עשרת הדיברות
רש"י על עשרת הדיברות:
{א} וידבר אלהים. אין אלהים אלא דיין, וכן הוא אומר אלהים לא תקלל ותרגומו דיינא, (ז) לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם מקבל שכר ואם לאו אינו מקבל (ח) עליהם פורעניות, יכול אף עשרת הדברות כן, תלמוד לומר וידבר אלהים, דיין להפרע: את כל הדברים האלה. מלמד שאמר הקדוש ברוך הוא עשרת הדברות בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן, אם כן מה תלמוד לומר עוד אנכי ולא יהיה לך, (ט) שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו: (קושיית אם כן כו', פירוש, לפי זה שמוכח מאת כל הדברים האלה, שגם שאר עשרת הדברות כולם אמר הקב"ה בדבור אחד, אם כן מה תלמוד לומר אנכי וגו', רצונו לומר מה בא להודיענו במה שפרט לשון ב' דברות אלו מהשאר, מדהוציאם בלשון זה שהמשמעות דוקא אלו שנים בפרט מפי הגבורה יצאו, והלא לפי זה כולם כמוהם, הקב"ה בכבודו ובעצמו דיברם. ותירץ שחזר ופירש וכו', ורצונו לומר, באותה החזרה, לא החזיר ללמד על הכלל יצא, אלא על הפרט אלו שתי דברות ראשונות ביחוד ודו"ק): לאמר. מלמד שהיו עונין על הן הן (י) ועל לאו לאו (מכילתא שם): {ב} אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כדאי היא ההוצאה, (כ) שתהיו משועבדים לי. דבר אחר, לפי שנגלה בים כגבור מלחמה (ל) ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כד, י.), זו היתה לפניו בשעת השעבוד, וכעצם השמים משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות, אל תאמרו שתי רשויות הן (מכילתא פ"ה), אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים. דבר אחר, לפי שהיו שומעין קולות (מ) הרבה, שנאמר את הקולות, קולות באין מד' רוחות ומן השמים ומן הארץ, אל תאמרו רשויות הרבה הן. ולמה אמר לשון יחיד אלהיך, ליתן פתחון פה למשה ללמד סניגוריא במעשה העגל, וזה הוא שאמר למה ה' יחרה אפך בעמך (שמות לב, יא.), לא להם צוית לא יהיה לכם אלהים אחרים, אלא לי לבדי: מבית עבדים. מבית פרעה שהייתם עבדים לו, או אינו אומר אלא מבית עבדים שהיו עבדים לעבדים, תלמוד לומר ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים, אמור מעתה, עבדים למלך היו, ולא עבדים לעבדים: {ג} לא יהיה לך. למה נאמר, לפי שנאמר לא תעשה לך, אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מנין (נ) שלא יקיים, תלמוד לומר לא יהיה לך (מכילתא פ"ו): אלהים אחרים. שאינן אלהות, אלא אחרים עשאום אלהים עליהם (מכילתא שם). ולא יתכן לפרש אלהים אחרים זולתי, שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלהות אצלו. דבר אחר אלהים אחרים, שהם אחרים לעובדיהם, צועקים אליהם ואינן עונים אותם, ודומה כאילו הוא אחר שאינו מכירו מעולם: על פני. כל זמן שאני קיים, (ס) שלא תאמר לא נצטוו על עבודת אלילים אלא אותו הדור (מכילתא שם): {ד} פסל. על שם (ע) שנפסל: וכל תמונה. תמונת כל דבר (פ) אשר בשמים: {ה} אל קנא. מקנא להפרע, ואינו עובר (צ) על מדתו למחול על עון עבודת אלילים. כל לשון קנא אנפרי"מנט בלע"ז, נותן לב ליפרע: לשנאי. כתרגומו, כשאוחזין מעשה (ק) אבותיהם בידיהם (סנהדרין כז:): {ו} נוצר חסד. שאדם עושה, (ר) לשלם שכר עד לאלפים דור, נמצאת מדה טובה יתירה (ש) על מדת פורעניות אחת על חמש מאות, שזו לארבעה דורות, וזו לאלפים (תוספתא סוטה ד, א.): {ז} לשוא. (השני לשון שקר, כתרגומו) כמה דתימר אי זהו שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע, על עמוד של אבן שהוא של זהב, (הראשון לשון מגן, כתרגומו) זה הנשבע לחנם ולהבל (ת) על של עץ עץ, ועל אבן אבן (שבועות כט.): {ח} זכור. זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וכן מחלליה (א) מות יומת (שמות לא, יד.) וביום השבת שני כבשים (במדבר כח, ט.), וכן לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך (דברים כב, יא-יב), וכן ערות אשת אחיך (ויקרא יח, טז.) יבמה יבא עליה (דברים כה, ה.), הוא שנאמר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי (תהלים סב, יב.). זכור לשון פעול הוא, כמו אכול ושתו (ישעיה כב, יג.), הלוך ובכה (שמואל-ב ג, טז.), וכן פתרונו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, (ב) שאם נזדמן לך חפץ יפה, תהא מזמינו (ג) לשבת (ביצה טז.): {ט} ועשית כל מלאכתך. כשתבא שבת, יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה (מכילתא פ"ז): {י} אתה ובנך ובתך. אלו הקטנים, או אינו אלא גדולים, אמרת, הרי כבר מוזהרין הם, אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים, וזה ששנינו (שבת קכא.) קטן שבא לכבות, אין שומעים לו, מפני (ד) ששביתתו עליך: {יא} וינח ביום השביעי. כביכול הכתיב בעצמו מנוחה, ללמד הימנו קל וחומר לאדם שמלאכתו בעמל וביגיעה שיהא נוח בשבת: ברך. ויקדשהו. ברכו במן לכופלו בששי לחם משנה, וקדשו (ה) במן שלא היה יורד בו: {יב} למען יאריכון ימיך. אם תכבד יאריכון ימיך, ואם לאו יקצרון, שדברי תורה נוטריקון הם נדרשים, מכלל הן לאו (ו) ומכלל לאו הן (מכילתא פ"ח): {יג} לא תנאף. אין ניאוף אלא באשת איש, שנאמר מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ, ו.), ואומר האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים (יחזקאל טז, לב.): לא תגנוב. בגונב נפשות הכתוב מדבר, לא תגנובו בגונב ממון, או אינו אלא זה בגונב ממון ולהלן בגונב נפשות, אמרת, דבר הלמד מענינו, מה לא תרצח לא תנאף מדבר בדבר שחייבין עליהם מיתת בית דין, אף לא תגנוב דבר שחייב עליו מיתת בית דין (סנהדרין פו.): {טו} וכל העם רואים. מלמד שלא היה בהם אחד סומא, (ז) ומנין שלא היה בהם אלם, תלמוד לומר ויענו כל העם, ומנין שלא היה בהם חרש, תלמוד לומר נעשה ונשמע (מכילתא פ"ט): רואים את הקולות. רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר (שם): את הקולות. היוצאין (ח) מפי הגבורה: וינעו. אין נוע אלא (ט) זיע (שם): ויעמדו מרחוק. היו נרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל, כאורך מחניהם, (י) ומלאכי השרת באין ומסייעין אותן להחזירם, שנאמר מלכי צבאות ידודון ידודון (תהלים סח, יג. מכילתא שם): {יז} לבעבור נסות אתכם. לגדל אתכם בעולם, שיצא לכם שם באומות שהוא בכבודו נגלה עליכם: נסות. לשון הרמה וגדולה, כמו הרימו נס (ישעיה סב, י.), ארים נסי (שם מט, כב.), וכנס על הגבעה (שם ל, יז.), (כ) שהוא זקוף: ובעבור תהיה יראתו. על ידי שראיתם אותו יראוי ומאים, תדעו כי אין זולתו, ותיראו מפניו: {יח} נגש אל הערפל. לפנים משלש מחיצות, חושך, ענן, וערפל, שנאמר וההר בוער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל (דברים ד, יא.). ערפל הוא עב הענן, שאמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן: {יט} כה תאמר. בלשון (ל) הזה: אתם ראיתם. יש הפרש בין מה שאדם רואה למה שאחרים משיחין לו, שמה שאחרים משיחין לו פעמים שלבו חלוק מלהאמין: כי מן השמים דברתי. וכתוב אחר אומר, וירד ה' על הר סיני, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה (דברים ד, לו.), כבודו בשמים, ואשו וגבורתו על הארץ. דבר אחר, הרכין השמים ושמי השמים, והציען על ההר, וכן הוא אומר ויט שמים וירד (תהלים יח, ו. מכילתא פ"ט): {כ} לא תעשון אתי. לא תעשון דמות שמשי המשמשים לפני במרום (מכילתא פ"י): אלהי כסף. בא להזהיר על הכרובים, שאתה עושה לעמוד אתי, שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף, הרי הן לפני כאלהות: ואלהי זהב. בא להזהיר שלא יוסיף על ב', שאם עשית ד', הרי הן לפני כאלהי זהב: לא תעשו לכם. לא תאמר, הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר לא תעשו לכם: {כא} מזבח אדמה. מחובר באדמה, (מ) שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי כיפין (נ"א בסיס) (מכילתא פי"א). דבר אחר, שהיה ממלא את חלל מזבח הנחושת אדמה בשעת חנייתן (מכילתא שם): תעשה לי. שתהא תחלת עשייתו לשמי: וזבחת עליו. אצלו, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב, כ.), או אינו אלא עליו ממש, תלמוד לומר הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך, ואין שחיטה בראש המזבח (מכילתא פי"א זבחים נח.): את עולתיך ואת שלמיך. אשר מצאנך (נ) ומבקרך. את צאנך ואת בקרך. פירוש לאת עולתיך ואת שלמיך: בכל המקום אשר אזכיר את שמי. אשר אתן לך (ס) רשות להזכיר שם המפורש שלי, שם אבוא אליך וברכתיך, אשרה שכינתי עליך, מכאן אתה למד, שלא ניתן רשות להזכיר שם המפורש אלא במקום שהשכינה באה שם, וזהו בית הבחירה, שם ניתן רשות לכהנים להזכיר שם המפורש בנשיאת כפים לברך את העם: {כב} ואם מזבח אבנים. רבי ישמעאל אומר, כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ מג', ואם מזבח אבנים תעשה לי, הרי אם זה משמש בלשון כאשר, וכאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית, שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאמר אבנים שלמות תבנה (דברים כז, ו.). וכן אם כסף תלוה (שמות כב, כד.), חובה הוא, שנאמר והעבט תעביטנו (דברים טו, ח.), ואף זה משמש בלשון כאשר. וכן ואם תקריב מנחת בכורים (ויקרא ב, יד.), זו מנחת העומר שהיא חובה (מכילתא פי"א), ועל כרחך אין אם הללו תלוין, אלא ודאין, ובלשון כאשר הם משמשים: גזית. לשון גזיזה, שפוסלן ומכתתן בברזל: כי חרבך הנפת עליה. הרי כי זה משמש בלשון פן, שהוא דילמא, פן תניף חרבך עליה: ותחללה. הא למדת, שאם הנפת עליה ברזל חללת שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך (מדות פ"ג מ"ד). ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל, והרי דברים קל וחומר, (ע) ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות, על ידי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחבירו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות: {כג} ולא תעלה במעלות. כשאתה בונה כבש למזבח, לא תעשהו (פ) מעלות מעלות, אשקנו"ש בלע"ז, אלא חלוק יהא ומשופע: אשר לא תגלה ערותך. שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון, והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה: חסלת פרשת יתרו:
רמב"ן על עשרת הדיברות:
{ב} אנכי ה' אלהיך. הדבור הזה מצות עשה, אמר אנכי ה', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלהים להם, כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלהים להם, שחייבים לעבוד אותו. ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם, וגם תורה על החדוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר (לעיל ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה:
וטעם מבית עבדים. שהיו עומדים במצרים בבית עבדים, שבויים לפרעה, ואמר להם זה שהם חייבין שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלהים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים (ויקרא כה נה). וכבר רמזתי עוד למעלה (יט כ) טעם שני השמות הקדושים על דרך האמת:
וזו המצוה תקרא בדברי רבותינו (ברכות יג:) קבלת מלכות שמים, כי המלות האלה אשר הזכרתי הם במלך כנגד העם. וכך אמרו במכילתא (בפסוק הבא) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר, לפי שהוא אומר אנכי ה' אלהיך, משל למלך שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות, אמר להם לאו, כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות, שאם מלכותי אינכם מקבלים גזירותי האיך אתם מקיימין. כך אמר המקום לישראל אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך, אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים, אמרו לו הן, כשקבלתם מלכותי קבלו גזרותי, כלומר אחר שאתם מקבלים עליכם ומודים שאני ה' ואני אלהיכם מארץ מצרים קבלו כל מצותי:
ונאמרו כל הדברות כלן בלשון יחיד, ה' אלהיך אשר הוצאתיך, ולא כאשר התחיל להם אתם ראיתם וגו', אם שמע תשמעו (לעיל יט ד ה), להזהיר כי כל יחיד מהם יענש על המצות, כי עם כל אחד ידבר, ולכל אחד יצוה שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך והיחיד ינצל עמהם. ויבאר להם משה זאת הכוונה בסוף התורה בפרשת אתם נצבים (דברים כט יז):
{ג} לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. כתב רש''י לא יהיה לך למה נאמר, לפי שנאמר לא תעשה לך, אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מנין שלא יקיים, ת''ל. לא יהיה לך. וזו באמת ברייתא היא שנוייה במכילתא (כאן). וא''כ תהיה זו מצות לא תעשה בלבד אזהרה למקיים ע''ג ברשותו ואין בה מיתת ב''ד, ולמה הקדים הקיום שהוא בלאו להשתחואה ועבודה שהם בכרת ומיתת ב''ד. ולפי דעתי שאין הלכה כדברי זאת הברייתא, וכדברי יחיד היא שנויה, שכך שנינו בסיפרא (ריש קדושים) ואלהי מסכה לא תעשו לכם (ויקרא יט ד), יכול יעשו לכם אחרים, ת''ל לא לכם. אין לי אלא לכם, יכול הן יעשו לאחרים, ת''ל לא תעשו לא לכם ולא לאחרים. מכאן אמרו העושה ע''ג לעצמו עובר משום שתי אזהרות, משום לא תעשו ומשום לא לכם. רבי יוסי אומר משום שלש, משום לא תעשו ומשום לא לכם ומשום לא יהיה. הרי שר' יוסי יחיד במקום רבים הוא האומר כי לא יהיה לך אזהרה למקיים ע''ג, ולדברי תנא קמא אינו כן:
והנכון גם לפי הפשט שהוא מלשון והיה ה' לי לאלהים (בראשית כח כא), להיות לכם לאלהים (ויקרא יא מה). יאמר, שלא יהיה לנו בלתי השם אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה ומכל צבא השמים הנקראים אלהים, כענין שנאמר (להלן כב יט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, והיא מניעה שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלהו עליו באלוה ולא יאמר לו אלי אתה. וכן דעת אונקלוס שאמר אלה אחרן בר מיני:
ודע כי בכל המקום שאמר הכתוב ''אלהים אחרים'' הכוונה בו אחרים זולתי השם הנכבד, ויתפוס זה הלשון בקבלת האלהות או בעבודה לו, כי יאמר לא תקבלו עליכם אלוה בלתי ה' לבדו, אבל כשידבר בעשייה לא יאמר בכתוב אחרים חלילה, אבל יאמר ואלהי מסכה לא תעשו לכם (ויקרא יט ד), אלהי מסכה לא תעשה לך (להלן לד יז), ויקראם כן בעבור שיעשה בכוונה להיות אלהיו. אבל בהם אמר הכתוב (ישעיה לז יט) כי לא אלהים המה כי אם מעשה ידי אדם ואבן ויאבדום:
והנה הזהיר בדבור השני תחלה שלא נקבל לנו אדון מכל האלהים זולתי ה', ואחר כך אמר שלא נעשה פסל וכל תמונה להשתחוות להם ולא לעבדם בשום עבודה בעולם. ולכך לא אמר ולא תשתחוה להם, כי הוא נסמך אל העשייה שמנע אותנו מהשתחוות להם. והנה כלם אזהרות מעבודה זרה, וכלן חייבי מיתה, ואין בפסוק הזה אזהרה לעושה עבודה זרה שלא עבדם, אבל למטה יזהיר מזה אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם (להלן פסוק כג), וכן אלהי מסכה לא תעשה לך (להלן לד יז), לא תעשו לכם אלילים (ויקרא כו א):
וטעם על פני. כמו אם לא על פניך יברכך (איוב א יא), ועתה הואילו פנו בי ועל פניכם אם אכזב (שם ו כח). יזהיר לא תעשה לך אלהים אחרים, כי על פני הם, שאני מסתכל ומביט בכל עת ובכל מקום בעושים כן. הדבר העשוי בפניו של אדם והוא עומד עליו יקרא ''על פניו'', וכן ותעבור המנחה על פניו (בראשית לב כב), וכן וימת נדב ואביהוא ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם, שהיה אהרן אביהם רואה ועומד שם, ובדברי הימים (א כד ב) וימת נדב ואביהוא לפני אביהם ובנים לא היו להם. והנה אמר לא תעשה לך אלהים אחרים שאני נמצא עמך תמיד ורואה אותך בסתר ובגלוי:
ועל דרך האמת תבין סוד הפנים ממה שכתבנו (לעיל ג ב), כי הכתוב הזהיר במעמד הזה פנים בפנים דבר ה' עמכם (דברים ה ד), ותדע סוד מלת אחרים, ויבא כל הכתוב כפשוטו ומשמעו. וכן רמז אונקלוס, והוא שנאמר (פסוק כג) לא תעשון אתי וגו':
{ה} כי אנכי ה' אלהיך. לבדי, ואין ראוי שתשתף עמי אחרים. ואנכי אל, תקיף, שיש לאל ידי, וקנא, שאקנא בנותן כבודי לאחר ותהלתי לפסילים. ולא נמצא בכתוב בשום מקום שיבא לשון קנאה בשם הנכבד כי אם בענין עבודה זרה בלבד. ואמר הרב במורה הנבוכים (א לב) שלא תמצא בכל התורה ובכל ספרי הנביאים לשון חרון אף ולא לשון כעס ולא לשון קנאה אלא בענין ע''ז בלבד. והנה בקדושי עליון, ויחר אף ה' במשה (לעיל ד יד), ויחר אף ה' בם וילך (במדבר יב ט), וכתוב (איוב מב ז) חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. אבל בלשון קנאה אמת הוא. וכך אמרו במכילתא (כאן) בקנאה אני נפרע מע''ז אבל אני חנון ורחום בדברים אחרים:
ולפי דעתי שיזכיר קנאה בע''ז בישראל בלבד, וטעם הקנאה כי ישראל סגולת השם הנכבד אשר הבדילם לו, כאשר פירשתי למעלה (יט ה). והנה אם העם שלו משרתיו פונים אל אלהים אחרים יקנא בהם השם כאשר האיש מקנא באשתו בלכתה לאחרים, ובעבדו בעשות לו אדון אחר, ולא יאמר הכתוב כן בשאר העמים אשר חלק להם צבאות שמים:
ובכאן אני מזכיר מה שיורו הכתובים בענין ע''ז, כי היו שלשה מינין. הראשונים החלו לעבוד את המלאכים שהם השכלים הנבדלים בעבור שידעו למקצתם שררה על האומות, כענין שכתוב (דניאל י כ) שר מלכות יון ושר מלכות פרס, וחשבו שיש להם יכולת בם להיטיב או להרע, וכל אחד עובד לשר שלו כי היו הראשונים יודעים אותם, ואלה הם הנקראים בתורה ובכתובים כלם אלהים אחרים, אלהי העמים, כי המלאכים נקראים אלהים, כמו שנאמר הוא אלהי האלהים (דברים י יז), השתחוו לו כל אלהים (תהלים צז ז), כי גדול ה' מכל האלהים (לעיל יח יא). ואע''פ שהיו העובדים מודים שהכח הגדול והיכולת הגמורה לאל עליון, וכך אמרו רבותינו (מנחות קי:) דקרו ליה אלה דאלהיא, ובזה אמר הכתוב זובח לאלהים יחרם הזכירם בשם הידיעה:
והמין השני בע''ז, שחזרו לעבוד לצבא השמים הנראה, מהם עובדי השמש או הירח, ומהם למזל מן המזלות, כי כל אחת מן האומות ידעה כח המזל בה כפי משטרו על הארץ שלהם, וחשבו כי בעבודתם יגבר המזל ויועיל להם, כענין שכתוב (ירמיה ח ב) ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם ואשר דרשום ואשר השתחוו להם, וכמו שנאמר בתורה באיסור של ע''ז (דברים ד יט) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים. יאמר, כי בעבור שחלק השם אותם לכל העמים ונתן לכל עם כוכב ומזל לא תהיה נדח אחריהם לעבדם, ואלה האנשים הם שהחלו לעשות הצורות הרבות בפסילים והאשרים והחמנים, כי היו עושים צורות מזלם בשעות אשר להם הכח כפי מעלתם, והיו נותנים בעם, כפי מחשבתם, כח והצלחה:
וקרוב בעיני שהוחל זה בדור הפלגה כאשר הפיצם השם אל הארצות, ומשלו בהם הכוכבים והמזלות למחלקותיהם, כי הבונים היו רוצים לעשות להם שם ולא יתחלקו, כאשר רמזתי במקומו (בראשית יא ב):
והיו לכל אלה הכתות נביאי שקר מגידים להם מן העתידות ומודיעים קצת הבאות עליהם בחכמת הקסם והניחוש, כי יש גם למזלות שרים שוכנים באויר כמלאכים בשמים יודעים בעתידות. וממין העבודה הזאת היו מהם עובדים לאנשים, כי בראותם לאחד מבני האדם ממשלה גדולה ומזלו עולה מאד כנבוכדנצר, היו אנשי ארצו חושבים כי בקבלם עליהם עבודתו וכוונתם אליו יעלה מזלם עם מזלו, והוא ג''כ יחשוב כי בהדבק מחשבתם בו תוסיף לו הצלחה בכח נפשותיהם המכוונות אליו. וזה היה דעת פרעה כדברי רבותינו (שמו''ר ט ז), ודעת סנחריב שאמר הכתוב במחשבתו אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעיה יד יד), וחירם וחביריו שעשו עצמם אלוהות, כי היו רשעים לא שוטים גמורים:
והמין השלישי בע''ז, אחר כך חזרו לעבוד את השדים שהם רוחות, כאשר אפרש בע''ה (ויקרא יז ז), כי גם מהם יש ממונים על האומות שיהיו הם בעלי הארץ ההיא להזיק לצריהם ולנכשלים שבהם, כידוע מענינם בחכמת נגרמונסיא, גם בדברי רבותינו. ובזה אמר הכתוב (דברים לב יז) יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם, לעג להם הכתוב שהם זובחים גם לשדים שאינם אלוה כלל, כלומר שאינם כמלאכים הנקראים אלוה, אבל הם אלהים שלא ידעום, כלומר שלא מצאו בהם שום אלהות וכח שולטנות, והם חדשים להם שלמדו לעשות כן מחדש מן המצרים המכשפים, וגם אבותיהם הרשעים כתרח ונמרוד לא שערום כלל. ומזה מזהיר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם (ויקרא יז ז):
והנה התורה אסרה בדבור הזה השני כל עבודה בלתי לה' לבדו, ולכך הזהיר בתחלה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, שהם המין הראשון, וזהו על פני, כאשר רמזתי סודו. והזהיר עוד על הפסל וגם על התמונה שהיא תרמוז גם לדבר הרוחני המדומה, כענין שכתוב (איוב ד טז) יעמוד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני. וכך אמרו (ר''ה כד:) אשר בשמים, לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות. ממעל, לרבות מלאכי השרת. כי גם בהם יעשו צורות לשכלים הנבדלים אשר הם נפש למזלות, כאשר היה בענין מעשה העגל שאני עתיד. לפרש בע''ה (להלן לב א). ואמר אשר במים מתחת לארץ לרבות השדים, מתחת מים ושוכניהם (איוב כו ה), וכך אמרו (במכילתא כאן) להביא את הבוביא. ואמר בכלם לא תשתחוה להם ולא תעבדם בשום עבודה כלל, ואפילו לא יהא דעתו להוציא עצמו מרשותו של הקב''ה, והנה ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד ית' (סנהדרין ס:):
פוקד עון אבות על בנים. אמר ר''א כי טעם פקידה כטעם זכירה, כמו וה' פקד את שרה (בראשית כא א), שהוא כמו ויזכרה ה' (ש''א א יט). והטעם, כי השם יאריך לרשע אולי ישוב ויוליד בן צדיק, אבל אם הלך הבן בדרכי אביו גם הדור השלישי גם הדור הרביעי יאבד זכרם. כי השם יזכור מה שעשו האבות, ולא יאריך עוד. וכזה אמרו כל המפרשים. וא''כ לא יפקוד עון אבות על בנים ועל שלשים, רק על רבעים, וראוי היה שיאמר פוקד עון אבות ובנים ושלשים על רבעים. ואולי יאמרו שהוא זוכר העון על הבנים לאמר אתה ואביך חטאתם, וכן יעשה עם השלשים ועם הרבעים, ואז ינקם מהם ולא יפקוד להם עוד כי יכריתם בעון כולם:
ואין פירושם נכון, שיאמר הכתוב הזכירה בכלם בשוה, ולא יזכיר הנקמה שתהא ברבעים בסוף. ולשון פקידה עם מלת ''על'' לא תבא על זכירה, אבל היא הנקמה, וכן וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם (להלן לב לד), וכן יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים (ישעיה כז א), וכן יפקוד ה' על צבא המרום במרום (שם כד כא), כלם הנקמה והעונש:
והנכון בעיני שיאמר כי הוא פוקד העון אשר עשה האב על בניו ומכריתם בעון אביהם, כענין שנאמר (שם יד כא) הכינו לבניו מטבח בעון אבותם, וכן יפקוד אותו על שלשים כשלא יהיה עונם שלם בשני הדורות, כענין כי לא שלם עון האמורי עד הנה (בראשית טו טז). ופעמים יפקוד עון כלם על הרבעים שנתמלאה סאתם ויכריתם, אבל בדור חמישי לא יענש הבן בעון אביו הראשון. והוסיף במשנה התורה (דברים ה ט) ועל שלשים ועל רבעים לשונאי, כטעם או:
ואמר ר''א כי בני הבנים נקראים בנים, על כן אחז דרך קצרה, כי ממלת שלשים ורבעים יתבונן זה. ואיננו כן, אבל שלשים, הדור השלישי בעון, ורבעים כן, כי הם ארבע חטאים. והכתוב שאמר בשלש עשרה מדות (להלן לד ז) פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים, יפרש על בני בנים השלשים והרבעים. ולפיכך חזר משה במרגלים ואמר על בנים על שלשים ועל רבעים (במדבר יד יח), ולא הזכיר בני בנים, והכל אחד:
ואמר הכתוב לשונאי, כשיהיו הבנים שונאי השם, שאם הוליד בן צדיק לא ישא בעון האב, כמו שפי' יחזקאל (יחזקאל יח כ):
ומדברי רבותינו (מכילתא כאן) נראה כפירוש הזה שפירשתי, שלמדו מכאן שמדה טובה מרובה על מדת פורענות, שמדת פורענות לארבעה דורות וכו', ואם היה כפירוש הראשון הזה שפירשתי, היתה מדה טובה מרובה אם יאריך גם דור עשירי. ויתכן שתהיה המדה החמורה הזאת בעבודת גלולים בלבד, כי בה יזהיר, אבל בשאר המצות איש בעונו ימות (ירמיה לא כט). והסוד הנסתר בפוקד עון אבות על בנים בתחלת ספר קהלת (א ד) תמצאנו, וכבר כתבתיו (בראשית לח ט):
{ו} לאהבי ולשומרי מצותי. הנראה ממשמעות הכתוב שזו הבטחה בענין המצות האלו אשר הזכיר, יאמר כי הוא עושה בהן חסד לאלפים לאהביו, הם המוסרים נפשם עליו, כי המודים בשם הנכבד ובאלהותו לבדו ויכפרו בכל אלוה נכר ולא יעבדו אותם עם סכנת נפשם, יקראו אוהביו, כי זו היא האהבה שנתחייבנו בה בנפשותינו, כמו שאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו ה), שתמסור נפשך וחייך באהבתו, שלא תחליפנו באל אחר, ולא תשתף עמו אל נכר. ולכך נאמר באברהם זרע אברהם אוהבי (ישעיה מא ח), שנתן נפשו שלא יעבוד ע''ז באור כשדים. ושאר הצדיקים יקראו שומרי מצותיו:
ורבים פירשו (עי' רמב''ם בפירוש משנה סנהדרין ריש פרק י) כי אוהביו העובדים מאהבה שלא על מנת לקבל פרס, כמו שהזכירו חכמים (בספרי דברים יא יג):
ומצאתי במכילתא (כאן) לאוהבי, זה אברהם וכיוצא בו. ולשומרי מצותי, אלו הנביאים והזקנים. רבי נתן אומר, לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו שהם יושבים בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף, על שקראתי בתורה. מה לך יוצא ליצלב, על שאכלתי את המצה. מה לך לוקה מאפרגל, על שנטלתי את הלולב. ואומר (זכריה יג ו) אשר הוכיתי בית מאהבי, המכות האלה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים. הרי פירש רבי נתן כי האהבה מסירת הנפש על המצוה. והכתוב ודאי על ע''ז כי בה נתחייבנו ביהרג ואל יעבור בכל הזמנים לעולם, אבל הרחיב הענין לכל המצות, לפי שבשעת השמד אנו נהרגין על כלן מן הכתוב האחר ולא תחללו את שם קדשי (ויקרא כב לב). ות''ק שאמר זה אברהם ואלו הנביאים, אינו נכון שיאמר שהיו הנביאים עושים על מנת לקבל פרס, אבל יש בזה סוד, אמר שאברהם מסר נפשו באהבה, כענין שכתוב חסד לאברהם, ושאר הנביאים בגבורה. והבן זה:
{ז} לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. כבר נתפרש זה הכתוב בדברי רבותינו (שבועות כא.) שהוא אוסר להשבע בשם הנכבד לריק, כגון הנשבע על הידוע לאדם לשנותו או לקיימו, על עמוד של שיש שהוא של זהב או שהוא של שיש, והוא עומד לפניהם ומכירים בו. ועל דרך הפשט יאסור עוד שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם, כלשון לא תשא שמע שוא (להלן כג א), ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים טז ד), כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול. וכן משא דבר ה' (זכריה ט א), וכן ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש (ישעיה ג ז), שישא קולו לאמר כן:
ובאמת שגם זה אסור, ונקרא בלשון חכמים מוציא שם שמים לבטלה (תמורה ג:). וכבר אמרו רבותינו (ספרא ויקרא ב, נדרים י:) מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' חטאת, אלא יאמר עולה לה', חטאת לה', ת''ל קרבן לה' (ויקרא א ב), והלא דברים קל וחומר, ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול שמי אלא על הקרבן, קל וחומר וכו':
וסדר זו המצוה אחר אזהרת ע''ז, כי כאשר ראוי ליראה את ה' הגדול והנורא שלא לתת כבודו לאחר, כן ראוי לתת כבוד לשמו, והנושא אותו לשוא מחללו, כענין שכתוב ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך (ויקרא יט יב). וכמו שהחמיר בע''ז וכתב העונש כי הוא אל קנא פוקד עון אבות על בנים, כן כתב בזה העונש כי לא ינקה אותו. ואמר בלשון הזה, ולא אמר כי יפקוד עליו, בעבור שאינו אצל הנשבעים עבירה גמורה ויחשוב שראוי למחול לו, אמר כי לא ינקה כל הנוגע. ודבר ר''א על הכתוב הזה כהוגן:
והנה לשון הכתוב הזה את שם ה' אלהיך, כאלו משה ידבר, וכן בכל הדברות אחרי כן, ובשנים הפסוקים הראשונים השם ידבר אנכי, אשר הוצאתיך, על פני, כי אנכי, לאוהבי ולשומרי מצותי. ומפני זה אמרו רבותינו ז''ל (מכות כד.) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, שהם עיקר הכל. ור''א הקשה כי הכתוב אמר (לעיל פסוק א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה, ומפורש מזה את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם (דברים ה יט), ושם כתוב עוד ויכתבם על שני לוחות אבנים, כי כאשר אמרם אל כל קהלכם כן כתבם על הלוחות:
ואני אפרש לך קבלת רבותינו. בודאי שכל עשרת הדברות שמעו כל ישראל מפי אלהים כפשוטו של כתוב, אבל בשני הדברות הראשונות היו שומעים הדבור ומבינים אותו ממנו כאשר יבין אותם משה, ועל כן ידבר עמהם כאשר ידבר האדון אל עבדו, כמו שהזכרתי. ומכאן ואילך בשאר הדברות ישמעו קול הדבור ולא יבינו אותו, ויצטרך משה לתרגם להם כל דבור ודבור עד שיבינו אותו ממשה. וכך הם מפרשים משה ידבר והאלהים יעננו בקול (לעיל יט יט). ועל כן היו בהם דברי ה' עם משה שיאמר להם כן. והכונה היתה בזה כדי שיהיו כלם נביאים באמונת ה' ובאיסור ע''ז, כאשר פירשתי (שם ט), לפי שהם העיקר לכל התורה והמצות, כמו שאמר הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים (דברים ד י). אבל בשאר הדברות יקבלו מפי משה ביאורן עם שמיעתם קול הדברים, ובשאר המצות יאמינו במשה בכל:
{ח} זכור את יום השבת לקדשו. אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין, והיכול, ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו, וצוה שנכבד זכר שמו, צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל, והיא מצות השבת שהיא זכר למעשה בראשית:
ואמר זכור את יום השבת לקדשו. ובמשנה תורה (דברים ה יב) כתוב שמור את יום השבת לקדשו. ורבותינו אמרו בזה (ר''ה כז.) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, ולא הקפידו בלשונות אחרים שנתחלפו להם. והכונה להם ז''ל, כי ''זכור'' מצות עשה, צוה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו, ו''שמור'' אצלם מצות לא תעשה, שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה (עירובין צו.), יזהיר שנשמור אותו לקדשו שלא נחללהו, ואין ראוי למשה שיחליף דברי השם ממצות עשה למצות לא תעשה. אבל אם החליף בדבור השני וכל תמונה ואמר כל תמונה, בחסרון וא''ו, והוסיף אותה ב''ועל שלשים'', וכן כל כיוצא בזה בשאר הדברות, אין בכך כלום, כי הכל אחד. והטעם הזה לא יסבול אותו אלא מי שאינו רגיל בתלמוד:
ומפורש אמרו (ברכות כ:) נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, שנאמר זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה, שהנשים חייבות בשמירה, שבכל מצות לא תעשה הן חייבות, ולא היו חייבות בזכירה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, אלא שההיקש הזה מחייב אותן. ואני תמה אם נאמר זכור ושמור מפי הגבורה, למה לא נכתב בלוחות הראשונות. ויתכן שהיה בלוחות הראשונות ובשניות כתוב זכור, ומשה פירש לישראל כי שמור נאמר עמו. וזו כוונתם באמת:
ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות קפב) הזכירו עוד סוד גדול בזכור ושמור, ועל הכלל תהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה, וזהו מאמר החכמים (ב''ק לב:) שאומרים בערב שבת באי כלה באי כלה, באו ונצא לקראת שבת מלכה כלה, ויקראו לברכת היום קדושא רבא (פסחים קו.) שהוא הקדוש הגדול, ותבין זה. ואמת הוא ג''כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו:
וכתב רש''י בפירוש זכור תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לו חלק יפה יהא מזמינו לשבת, וזו ברייתא היא ששנויה במכילתא (כאן) כך, רבי אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מתקינו לשבת. אבל בלשון יחיד שנויה, ואינה כהלכה, שהרי בגמרא (ביצה טז.) אמרו תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, כיצד מצא בהמה נאה אומר תהא זו לכבוד שבת, למחר מצא אחרת נאה הימנה מניח השניה ואוכל את הראשונה, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו, כל מעשיו היו לשם שמים, שנאמר (תהלים סח כ) ברוך ה' יום יום יעמס לנו. תניא נמי הכי, בית שמאי אומרים בחד בשביך לשבתיך, וב''ה אומרים ברוך ה' יום יום יעמס לנו:
ובמכילתא אחרת (מכילתא דרשב''י) שמאי הזקן אומר זכירה עד שלא תבא, שמירה משתבא, ומעשה בשמאי הזקן שלא היה זכרון שבת זז מפיו, לקח חפץ טוב אומר זה לשבת, כלי חדש אומר זה לשבת. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיה אומר כל מעשיך יהיו לשם שמים. והלכה היא כדברי ב''ה:
ועל דרך הפשט אמרו (במכילתא כאן) שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא צוה אותנו באות הזה כמו שאמר (להלן לא יג) כי אות היא ביני וביניכם. וזה עיקר גדול באמונת האל:
וטעם לקדשו. שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו, כמו שאמר וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד (ישעיה נח יג). והטעם, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה', כמו שנאמר (מ''ב ד כג) מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת, שהיה דרכם כן, וכך אמרו רז''ל (ר''ה טז.) מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל. וזה טעם שביתת הבהמה, שלא תהא בלבנו מחשבה עליה:
ולכך אמרו ז''ל (חולין ה.) שהשבת שקולה כנגד כל מצות שבתורה, כמו שאמרו בע''ז, מפני שבה נעיד על כל עיקרי האמונה בחדוש ובהשגחה ובנבואה. ובמכילתא (כאן) רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום. וזה פשוטו של מקרא, וכך פירש ר''א:
ואומר אני שזהו מדרשו של שמאי הזקן (במכילתא דרשב''י) שפירש מצות זכור עד שלא תבא, כלומר שלא נשכחהו בשום פנים, אבל הזכירו בברייתא (בביצה טז:) עוד מדת חסידותו שהיה הוא מזכירו גם במאכליו ואוכל לכבוד שבת כל ימי חייו, והלל עצמו מודה במדרשו של שמאי, אבל היתה בו מדה אחרת במאכלים מפני שכל מעשיו היו לשם שמים, והיה בוטח בה' שיזמין לו לשבת מנה יפה מכל הימים:
אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת לקדשו, שנקדשהו בזכרון, כענין וקדשתם את שנת החמשים שנה (ויקרא כה י), שהוא טעון קדוש ב''ד לומר ביובל מקודש מקודש, אף כאן צוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו. וכך אמרו במכילתא (כאן) לקדשו, קדשהו בברכה, מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו, אין לי אלא ליום, ללילה מנין, ת''ל ושמרתם את השבת (להלן לא יד), וזהו קדוש היום, והוא מן התורה, אינו אסמכתא. וכך אמרו (ברכות כ:) נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, וזה על קדוש הלילה, לפי שכל הטעונים קדוש מתקדשים בכניסתן פעם אחת, כגון קדוש החדש, וקדוש היובל, אבל ביום אסמכתא, ואין אומרים בו מקודש כלל, שדיינו בפעם אחת בכניסתו. וכן על היין אסמכתא ואינו קבע כלל:
ובגמרא פסחים (קו.) אמרו זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא ביום, בלילה מנין, ת''ל את יום השבת, האי תנא מהדר אליליא ונסב ליה קרא דיממא, ועוד, עיקר קדושה בלילה הוא, אלא הכי קאמר, זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא בלילה ביום מנין, ת''ל את יום השבת. וכן הברייתא שבמכילתא יתרץ בה אין לי אלא בלילה שהוא עיקר הקדוש, ליום מנין וכו', והוא אסמכתא בעלמא. ומשם תלמוד שהמצוה הזאת למדה ממלת ''לקדשו'', אבל זכור את יום השבת מצוה לזכרו תמיד בכל יום, כמו שפירשנו, אלא שכל מצות הזכירה במנין אחד בחשבון רמ''ח מצות שנצטווינו. ודע זה:
{ט} ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ענין עבודה היא מלאכה שאינה להנאת הגוף כאוכל נפש וכיוצא בה, כענין שנאמר ובכל עבודה בשדה (שמות א יד), כי תעבוד את האדמה (בראשית ד יב), ונעבדתם ונזרעתם (יחזקאל לו ט), וכאשר אפרש עוד בע''ה (ויקרא כג ז). ולכך אמר ששת ימים תעבוד את האדמה, ועשית כל מלאכתך, אשר היא לצורך גופך ולהנאתך, כענין את אשר תאפו אפו (לעיל טז כג), ובשבת לא תעשה שום מלאכה:
{י} אתה ובנך ובתך. הקטנים, הזהירנו בשבת שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתינו וברצוננו (שבת קכא.):
ועבדך ואמתך. העבדים שמלו וטבלו שחייבין בכל דיני השבת כישראל, כמו שאמר במשנה תורה (דברים ה יד) למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, ואלו חייבין בכל המצות כנשים, כמו שמפורש בדברי רבותינו (חגיגה ד.) וראוי היה שיזהיר להם בעצמם, כי הם עצמם מצווים בשבת, אבל דבר הכתוב עמנו מפני שהעבדים ברשותינו, לומר ששביתתם עלינו, ואם לא נמנעם אנחנו נענשים עליהם, ועוד, בעבור שעם ישראל ידבר אלהים בכל עשרת הדברות:
וגרך אשר בשעריך. על דרך הפשט גר שער לעולם הוא גר תושב שבא לגור בשערי עירנו וקבל עליו שבע מצות בני נח, והוא הנקרא ''גר אוכל נבלות'' (ע''ז סד:) שאמר בו הכתוב (דברים יד כא) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. ולכן לא היתה בו המצוה שיאמר ''לא תעשה בו מלאכה האזרח והגר'', אבל לנו יצוה שלא יעשה מלאכה לצרכינו כקטנים והבהמה, והוא בעצמו אין עליו זאת המצוה, ועושה מלאכה לעצמו בשבת. והכתוב שאמר (להלן כג יב) וינפש בן אמתך והגר, הוא גר צדק שנתיהד וחזר לתורתנו, שצוה אותו בשבת וכן בכל שאר המצות כאשר אמר תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם (במדבר טו טז), ולגר ולאזרח הארץ (שם ט יד):
אבל מצאנו לרבותינו (במכילתא כאן) שדרשו בהפך, אמרו כי וגרך אשר בשעריך על דרך הפשט הוא גר צדק, והוא חייב כמונו בשביתה, וינפש בן אמתך והגר (להלן כג יב) לרבות גר תושב הערל. ורצונם שיהיה המוזהר תחלה הגר הנימול שחייב כמונו, והכתוב השני לרבות הערל. ולפיכך הוקש לבהמה, שאמר (שם) למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר, צוונו בשביתת כלם בשוה, שלא יעשו לנו, ויעשו כרצונם לעצמם, וכן יהיו העבד והגר הנזכרים בעשרת הדברות שוים, וחייבים בכל דין השבת כמונו, כמו שאמר (דברים ה יד) למען ינוח עבדך ואמתך כמוך:
{יא} ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. אמר שיהיה יום השבת מבורך וקדוש, כי צוה בזכירה לברך אותו ולהדרו, וצוה בשביתה שיהיה לנו קדוש ולא נעשה בו מלאכה. ור''א אמר כי ברך ה' היום הזה וקדשו, שזימן אותו לקבל בו הנפש תוספת חכמה יותר מכל הימים:
ודרך האמת כתבתיו (בבראשית ב ב) בפסוק ויכלו, ומשם תשכיל ותבין:
כי ששת ימים עשה ה'. לא יחסר בי''ת, אבל כי ששת ימים עשה ה' וביום השביעי שבת וינפש (להלן לא יז):
{יב} כבד את אביך. הנה השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו, וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים, והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי השם אבינו הראשון, והמוליד אבינו האחרון, ולכך אמר במשנה תורה (דברים ה טז) כאשר צויתיך בכבודי כן אנכי מצוך בכבוד המשתתף עמי ביצירתך. ולא פירש הכתוב הכבוד, שהוא נלמד מן הכבוד הנאמר למעלה באב הראשון יתברך, שיודה בו שהוא אביו ולא יכפור בו לאמר על אדם אחר שהוא אביו, ולא יעבדנו כבן לירושתו, או לענין אחר שיצפה ממנו, ולא ישא שם אביו וישבע בחיי אביו לשוא ולשקר. ויכנסו בכלל הכבוד דברים אחרים, כי בכל כבודו נצטווינו, ומפורשים הם בדברי רבותינו (קדושין לא:), וכבר אמרו (שם ל:) שהוקש כבודו לכבוד המקום:
וכאשר המצוה הזאת היא בתחתונים, כן נתן שכרה באריכות ימים בארץ אשר יתן לנו. ועל דעת רבותינו (קידושין לט:) ענין הכתוב למען יאריכון ימיך ועל האדמה, יבטיח כי במצוה הזאת יהיו כל ימותינו ארוכים, כי ימלא השם ימינו בעולם הזה, ויהיו ארוכים בעולם הבא שכלו ארוך, ותהיה ישיבתינו לעד על האדמה הטובה שיתן לנו, ובמשנה תורה (דברים ה טז) פירש למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה, והנה הם שתי הבטחות:
{יג} לא תרצח לא תנאף לא תגנב. אמר, הנה צויתיך להודות שאני בורא את הכל בלב ובמעשה, ולכבד האבות בעבור שהם משתתפים ביצירה, אם כן השמר פן תחבל מעשה ידי ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי בכל אלה, ולא תנאף אשת רעך, כי תחבל ענין כבוד האבות לכפור באמת ולהודות בשקר, כי לא ידעו את אביהם ויתנו כבודם לאחר, כאשר יעשו עובדי ע''ז אומרים לעץ אבי אתה (ירמיה ב כז), ולא ידעו אביהם שבראם מאין. ואחר כן הזהיר לא תגנוב נפש, כי הוא כמו כן גורם כזאת. וכן סדר המצות בחומרן ועונשן כך הוא, אחר ע''ז שפיכות דמים, ואחרי כן גלוי עריות ואחר כך הזהיר גנבת נפש ועדות שקר וגזל. ומי שלא יחמוד לא יזיק לעולם לחברו. והנה השלים כל מה שאדם חייב בשל חברו. ואחר כן יבאר המשפטים בפרט, כי המתחייב לחבירו במשפט מן המשפטים אם לא יחמוד ולא יתאוה למה שאינו שלו ישלם מה שעליו:
ואמר ר''א (בהקדמה לעשרת הדברות) כי אחז הכתוב דרך ארץ לאמר תחלה בית רעך, כי המשכיל יקדים להיות לו בית ואחרי כן יקח אשה להביאה אל ביתו, ואחרי כן יקנה עבד ואמה. ובמשנה תורה הזכיר האשה תחלה, כי הבחורים יתאוו לשאת אשה תחלה. או שחמדת האשה האיסור הגדול שבהם. והנה עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם, כי כבד את אביך כבוד האל, כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשארו חמשה לאדם בצרכו וטובתו:
והנה הזכיר בקצת הדברות גמולם, ובקצתם לא הזכיר, כי בדבור השני אל קנא, בשלישי כי לא ינקה, בחמישי למען יאריכון, ולא הזכיר באחרים עונש או שכר. והיה זה, כי החמשה דברים האחרונים טובת האדם הם, והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. אבל בע''ז צריך אזהרת עונש לחומר הגדול שבה, והוא לכבוד הבורא:
והנראה אלי כי אמר אל קנא, על לא יהיה לך, ואמר ועושה חסד, על אנכי, כי העונש יבא על מצות לא תעשה, והשכר על מצות עשה. וקבלת מלכות האל ואזהרת עבודת זולתו ענין אחד, והשלים הדבר ואחר כך הזהיר על העובר, והבטיח בשכר על העושה. והזהיר בשבועת שוא בעונש לא ינקה, ולא הזכיר בשבת גמול כלל, ולא אמר על המחלל השבת עונש הכרת או עונש אחר זולתו, ולא הזכיר שכר על השומר שבת מחללו, מפני שהשבת נכלל בשתי מצות הראשונות, כי השומר שבת מעיד על מעשה בראשית ומודה במצות אנכי, והמחללו מכחיש במעשה בראשית ומודה בקדמות העולם להכחיש במצות אנכי, והנה הוא בכלל אל קנא פוקד, ובכלל ועושה חסד לאלפים. ובדבור החמשי בכבוד האבות הזכיר שכר כי היא מצות עשה:
והנראה במכתב הלוחות שהיו החמש ראשונות בלוח אחד שהם כבוד הבורא כמו שהזכרתי, והחמש השניות בלוח אחד, שיהיו חמש כנגד חמש, כענין שהזכירו בספר יצירה (א ג) בעשר ספירות בלי מה כמספר עשר אצבעות, חמש כנגד חמש, וברית יחיד מכוונת באמצע. ומזה יתברר לך למה היו שתים, כי עד כבד את אביך הוא כנגד תורה שבכתב, ומכאן ואילך כנגד תורה שבעל פה. ונראה שלזה רמזו רבותינו ז''ל שאמרו (תנחומא עקב י) שתי לוחות כנגד שמים וארץ וכנגד חתן וכלה וכנגד שני שושבינין וכנגד שני עולמים. וכל זה רמז אחד, והמשכיל יבין הסוד:
{טו} (טו~טז) וכל העם רואים את הקולות ויאמרו אל משה. דעת המפרשים שהיה זה אחר מתן תורה, והוא שאמר (דברים ה כ~כב) ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו וגו' אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' עוד ומתנו וגו'. ואין כן דעתי, בעבור שאמר בכאן ואל ידבר עמנו אלהים, ולא אמר ''עוד'', ומשה אמר בכאן אל תיראו, ושם נאמר (שם ה כה) הטיבו כל אשר דברו. ועוד, כי בכאן לא ספר שיפחדו רק מן הקולות והלפידים ומן ההר שהוא עשן, ושם פחדו מדבור השכינה, שאמרו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי (שם ה כג). ועוד, כי בכאן (בפסוק כא) אמר ומשה נגש אל הערפל, ולא אמר שבא בתוכו:
והנכון בעיני בפרשה ובסדור הענין, כי וכל העם רואים ויאמרו אל משה היה קודם מתן תורה, ומתחלה הזכיר כסדר כל דברי האלהים מה שצוה למשה בהגבלת ההר ואזהרת העם ועשרת הדברות, ועתה חזר והזכיר דברי העם אל משה ואמר כי מעת שראו את הקולות ואת הלפידים נעו לאחור ועמדו מרחוק יותר מגבול ההר אשר הגביל משה:
והסדר בדברים, כי בבקר היו קולות וברקים וקול שופר חזק (לעיל יט טז) ועדין לא ירדה שכינה, כענין ורוח גדולה וחזק מפרק הרים משבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' (מ''א יט יא), וחרדו העם במחנה במקום תחנותם (לעיל יט טז), ומשה חזק לבם והוציאם לקראת האלהים ויתיצבו בתחתית ההר (שם יז), ובהיותם שם בתחתית ההר מצפים ומתיצבים ירד ה' על ההר באש (שם יח), ויעל עשנו עד לב השמים חשך ענן וערפל (דברים ד יא), וחרד ההר עצמו ונזדעזע (לעיל יט יח) כאשר יעשו ברעש הנקרא ''זלזלה'' או יותר מכן. וכן כתוב (תהלים קיד ד) ההרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן, ואיננו משל, כאשר איננו משל הים ראה וינס הירדן יסב לאחור (שם ג), ונתחזק קול השופר מאד (לעיל יט יט), אז ראו העם וינועו לאחור ויעמדו מרחוק (כאן) יותר מן הגבול, ואז אמרו אליו כלם שלא ידבר עמהם האלהים כלל פן ימותו, כי במראה נהפכו ציריהם עליהם ולא עצרו כח (דניאל י טז), ואם ישמעו הדבור ימותו, ומשה חזקם ואמר להם אל תיראו (פסוק כ), ושמעו אליו ויעמוד העם מרחוק במעמדם (פסוק כא), כי לא רצו בכל דבריו להתקרב אל הגבול, ומשה נגש אל הערפל (שם), לא בא בתוכו, ואז דבר אלהים עשרת הדברות:
ואחר עשרת הדברות לא הזכיר כאן מה שאמרו הזקנים למשה, כי רצה לבאר כסדר המצות והמשפטים, אבל במשנה תורה (דברים ה כ) הזכיר משה כי אחרי הדברות קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם ואמרו לו אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו, כי שערנו בנפשותינו שלא נוכל עוד לסבול משא דבר ה' אלהים, כי חשבו שירצה האלהים לדבר אליהם כל המצוות, ולכך אמרו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו (שם כד), והקב''ה הודה לדבריהם ואמר הטיבו כל אשר דברו, כי כן היה החפץ לפניו שלא ישמיעם רק עשרת הדברות, והיראה ישרה לפניו:
וינועו. על דעת רבותינו (במכילתא כאן) אין נוע בכאן אלא זיע, וכן הוא אומר (ישעיה כד כ) נוע תנוע ארץ כשכור, ואם כן יאמר כי נזדעזעו, ומפחדם חזרו עוד לאחור ועמדו מרחוק. ועל דעת בעלי הפשט וינועו שנעו ממקומם לאחוריהם ועמדו מרחוק, מלשון נע ונד תהיה בארץ (בראשית ד ב), וכן ויניעם במדבר (במדבר לב יג):
{טז} ואל ידבר עמנו אלהים. השגיח הרב במורה הנבוכים (ב לג) באונקלוס שתרגם ואל ידבר עמנו אלהים, ואל יתמלל עמנא מן קדם ה', ולא עשה כן בשאר המקומות, כי תרגם וידבר אלהים את כל הדברים האלה (לעיל כ א) ומליל ה', וכן בכל מקום וידבר ה' אל משה, ומליל ה', והטעם אצלו, כי הדיבור הראשון אע''פ ששמעוהו כל ישראל אין מעלתם בו כמעלת משה רבינו. וא''כ כדעתו למה תרגם כי מן השמים דברתי עמכם (פסוק כב) מללית עמכון, והיה לו לומר איתמלל מן קדמי עמכון, וכן במשנה תורה (דברים ה יט) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, תרגם אותו מליל ה', וכן אמרו הם ואת קולו שמענו (שם כא), ותרגם ית קל מימריה שמענא יומא דין חזינא ארי ימלל ה' עם אינשא, וכן פנים בפנים דבר ה' עמכם (שם ד) מליל ה', ועוד, שהרי תרגם והאלהים יעננו בקול (לעיל יט יט) ומן קדם ה' מתעני ליה בקל, וכבר בא בלשון התורה כן במשה עצמו, וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז פט), ותרגומו מתמלל, וכן ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה (להלן לג ט) ומתמלל:
אבל הטעם לאונקלוס מבואר, שלא נאמר בכל מתן תורה דבור השם לישראל רק מתוך האש (דברים ה כא), ומן האש שמעו, והוא מה שהשיגו הם, וכן כי מן השמים (פסוק יט) על דרך האמת, מתוך השמים, והוא מתוך האש בשוה, וכבר נתבאר ענינו (לעיל יט כ). והנה כשראה אונקלוס בכאן ואל ידבר עמנו אלהים שלא הוזכר בו מחיצה, לא ראה לתרגם בו ולא ימלל עמנא ה', ואין בלשונו כנוי למלת אלהים, ולכך שלל בכאן מהם הדבור ממש:
ומן המופלא בחכמת אונקלוס שלא הזכיר במעמד הר סיני ''יקרא דה''' או ''מימרא דה''', ותרגם הא אנא מתגלי לך (שם ט), יתגלי ה' לעיני כל עמא על טורא דסיני (שם יא), דאתגלי עלוהי (שם יח), ואתגלי ה' על טורא דסיני (שם כ), ולא תרגם ''ואתגלי יקרא דה''' כאשר הוא מתרגם תחלה הר האלהים (לעיל ג א) טורא דאיתגלי עלוהי יקרא דה', כן עשה בכל מקום שהזכיר השם המיוחד בירידה הזאת, אבל כאשר יזכיר הכתוב אלהים תרגם לקראת האלהים (לעיל יט יז) לקדמות מימרא דה', ותרגם בא האלהים (כ יז) יתגלי לכון יקרא דה', ולא אמר יתגלי לכון ה', דתמן יקרא דה' (שם יח), וכן אמר ומן קדם ה' מתעני ליה בקל (לעיל יט יט), וכל זה מבואר ומפורש למי שישכיל דברינו המפורשים למעלה (יט כ). וכן ראיתי בנוסחאות מדוקדקות ויעל משה אל הר האלהים (להלן כד יג) וסלק משה לטורא דה', כי אחרי מתן תורה יאמר כן, וכתיב ויסעו מהר ה' (במדבר י לג):
{יז} כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים. לגדל אתכם בעולם שיצא לכם שם בגוים שהוא בכבודו נגלה עליכם. נסות, לשון הרמה וגדולה, כמו הרימו נס (ישעיה סב י), כנס על הגבעה (שם ל יז), שהוא זקוף, לשון רש''י. ואיננו נכון. אבל יתכן שיאמר, כי לבעבור הרגילכם באמונתו בא האלהים, שכיון שהראה לכם גלוי השכינה נכנסה אמונתו בלבבכם לדבקה בו, ולא תפרד נפשכם ממנה לעולם, ולמען תהיה יראתו על פניכם בראותכם כי הוא לבדו האלהים בשמים ובארץ ותיראון ממנו יראה גדולה. או יאמר, שתהיה על פניכם יראת האש הגדולה הזאת ולא תחטאו מיראתכם ממנה. ויהיה הלשון מן ויואל ללכת כי לא נסה, ויאמר דוד אל שאול לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי (ש''א יז לט), כענין רגילות:
והרב אמר במורה הנבוכים (ג כד) כי אמר להם אל תיראו, כי זה אשר ראיתם היה שכשינסה ה' אלהים אתכם להודיע ערך אמונתכם, וישלח לכם נביא שקר שירצה לסתור מה ששמעתם, לא תמעד אשוריכם לעולם מדרך האמת, כי כבר ראיתם האמת בעיניכם. ואם כן יאמר, בעבור שיוכל לנסות אתכם לעתיד בא האלהים עתה כדי שתהיו עומדים לו בכל נסיון:
ועל דעתי הוא נסיון ממש. יאמר, הנה רצה האלהים לנסותכם התשמרו מצותיו כי הוציא מלבכם כל ספק, ומעתה יראה הישכם אוהבים אותו ואם תחפצו בו ובמצותיו. וכן כל לשון נסיון בחינה, ללכת באלה כי לא נסיתי (ש''א יז לט), לא בחנתי נפשי מעולם ללכת בהם. ויתכן שיהיה הנסיון הזה בטובה, כי האדון פעם ינסה עבדו בעבודה קשה לדעת אם יסבלנה לאהבתו, ופעם ייטיב עמו לדעת אם יגמול אותו בטובה אשר עשה עמו להוסיף לאדוניו עבודה וכבוד, כענין שאמרו חכמים (שמו''ר לא כ) אשרי אדם שעומד בנסיוניו, שאין לך בריה שאין הקב''ה מנסה אותה, העשיר מנסה אותו אם תהיה ידו פתוחה לעניים, העני מנסה אותו אם יוכל לקבל יסורין וכו'. ולכך אמר הכתוב, הטיב לכם האלהים להראותכם את כבודו, אשר לא עשה כן לכל גוי, לנסותכם אם תגמלו לפניו כטובה אשר עשה עמכם להיות לו לעם נחלה, כענין שאמר הלה' תגמלו זאת (דברים לב ו), ואמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם (עמוס ג ב), כי העמים אינם חייבים לי ככם אשר ידעתי אתכם פנים בפנים:
{יט} אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. צוה שיאמר להם אחרי שראיתם בעיניכם כי מן השמים דברתי עמכם ואני הוא האדון בשמים ובארץ, אל תשתפו עמי אלהי כסף ואלהי זהב כי אין לכם צורך אתי אל עזר אחר, ושיעור הכתוב לא תעשון אתי אלהי כסף ולא תעשו לכם אלהי זהב. ולדעתי פירושו לא תעשון אלהי כסף ואלהי זהב להיות לכם לאלהים אתי, ולא תעשו לכם כלל, הזהיר מן האמונה בהם, וחזר והזהיר מן העשייה לבדה, כענין ופסל ומצבה לא תקימו לכם (ויקרא כו א):
ועל דרך האמת טעם ''אתי'' כטעם על פני, וכבר רמזתי פירושו (לעיל פסוק ג):
וכתב רש''י כי מן השמים דברתי עמכם, וכתוב אחר אומר וירד השם על הר סיני (לעיל יט כ), בא השלישי להכריע ביניהם מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה (דברים ד לו), כבודו בשמים ואשו וגבורתו בארץ. זהו לשון הרב. ואיננו מכוון. אבל הכרע הפסוקים מדרש חכמים הוא (מכילתא כאן), ואמת הוא כי השם בשמים וכבודו בהר סיני כי באש ה', וכתוב ועל הר סיני ירדת ודברת עמהם משמים, והמקראות כלן מבוארות בלשונן לכל יודע, וכבר בארתי הכל למעלה (לעיל יט כ). ורבי אברהם אמר כי מי שיש לו לב יבין הטעם בפרשת כי תשא (שמות לג כא). ודברי פי חכם חן (קהלת י יב).
{כא} מזבח אדמה תעשה לי. פירש ר''א כי אמר לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לקבל כח עליונים בצורתם להיות אמצעיים ביני וביניכם, כי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך אני בכבודי וברכתיך, אין לך צורך לאמצעי כלל. ועל דעת רבותינו (במכילתא כאן) במזבחות, שהם הנעשים במשכן ובמקדש, הזכיר מצות המזבחות באדמה ובאבנים לאמר שיעשו גם כן המזבחות לשם לבדו, ושם יזבחו העולות והשלמים, ולא לשדים על פני השדה, ובכל המקום אשר יזכירו את שמו יבא בכבודו עליהן לשכן שכינתו בתוכם ולברך אותם:
{כב} (כב~כג) וטעם ואם. במצות חובה, לומר, אם יגיע הזמן שתזכו לרשת הארץ ולבנות לי מזבח אבנים בבית הבחירה, השמר שלא תבנה אתהן גזית שתחשוב לעשות כן למעלת הבנין. ודעת ר''א שהמצוה על מזבח הברית שבסדר ואלה המשפטים (להלן כד ד) בפירושיו:
ועל דרך האמת, הכתובים כסדרן, אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם בשמי הגדול, ולא תעשון על פני אלהי כסף ואלהי זהב, אבל אני מתיר לכם שתעשו מזבח לי לבדי ולזבוח עליו עולות גם שלמים בכל המקום אשר אזכיר את שמי כי אבא אליך וברכתיך, ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת (בראשית מט כה), ו''אזכיר'' מן זכרנו יברך (תהלים קטו יב):
כי חרבך הנפת עליה. לאסור בהם נגיעת הברזל, כמו שנאמר אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך (דברים כז ו), לא תניף עליהן ברזל (שם ה). והזכיר כאן הברזל בלשון חרב, כי כל כלי ברזל אשר בהם פיות כורתות יקראו חרב. יאמר בסיף, ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות (שופטים ג טז), ובאזמל, קח לך חרב חדה (יחזקאל ה א), ויאמר בכשיל וכלפות אשר יסתרו בו הבנין ומגדלותיך יתץ בחרבותיו (שם כו ט), וכן זה המסתת אבנים יקראנו חרב:
וטעם המצוה בדברי רבותינו (במכילתא כאן) להדור מצוה שלא יונף המקצר על המאריך. ור''א אמר שלא ישאר הנפסל מן האבן באשפתות והמקצת בנוי במזבח השם. או שלא ילקח ממנה לעשות מזבח לע''ז כי עובדיה יעשו כן אולי יצליחו. והרב אמר במורה הנבוכים (ג מה) שהיא הרחקה, שלא יבאו לעשות בהן צורה ותהיה אבן משכית, כי היה כן מנהג עובדי ע''ז:
ואני אומר כי טעם המצוה, בעבור היות הברזל חרב והוא המחריב העולם, ולכן נקרא כך. והנה עשו אשר שנאו השם (מלאכי א ג) הוא היורש החרב, שאמר לו ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ), והחרב הוא כחו בשמים ובארץ, כי במאדים ובמזלות הדם החרב יצליח, ובהם תראה גבורתו, ולכן לא יובא בית ה':
וזהו הטעם שהזכירו הכתוב בפירוש אשר לא תבנה אתהן גזית, כי בהניפך עליהם שום ברזל לעשותם כן הנפת עליה חרבך המרצח ומרבה חללים וחללת אותה:
ומפני זה לא היה במשכן ברזל, כי גם יתידותיו שהיו טובות יותר מברזל, עשה נחשת. וכן בבית עולמים לא נעשה בו כלי ברזל מלבד הסכינים, כי השחיטה אינה עבודה. והכתוב לא אסר לבנות גזית רק בהניף עליהן ברזל, כי פירש כאשר חרבך הנפת עליה, ומפורש בזה לא תניף עליהן ברזל (דברים כז ה), ואם בא לסתת אותן בכלי כסף או בשמיר שהזכירו רבותינו (סוטה מח:) הרי זה מותר, אע''פ שאינן שלמות. וזה ישבר טעמו של ר''א. גם טעם הרב בעבור זה איננו נכון:
והנה שלמה הוסיף במצוה שלא נשמע כל כלי ברזל בבית בהבנותו (מ''א ו ז), אע''פ שהיה מותר, שכך שנינו במכילתא (כאן) לא תבנה אתהן גזית, בו אי אתה בונה אבל אתה בונה בהיכל ובקדשי קדשים, ומה אני מקיים ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו, בבית אינו נשמע אבל בחוץ נשמע. והיה הענין הזה, שהיו עוקרין האבנים מהרריהן בכלי ברזל ומסתתים אותם שם בברזל, כאשר יכרתו ג''כ בברזל העצים והברושים אשר היו בבית, וכן כתוב (שם ה לא) ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית. וכאשר יביאו אותן אל הבית לבנות הקירות לא יתקנו אותם בברזל ולא יניפו אותו עליהן כלל כדרך הבונים:
וזהו שאמר (שם ו ז) אבן שלמה מסע נבנה, לא שהיא שלימה לגמרי, רק שהיא שלימה שאין בה פגם כדי שתחגור בה צפורן, אבל היא חלקה ושוה (ס''א ונאה). ופירוש ''מסע'', שהיא גדולה כאשר הסיעו אותה מן ההר, לא חלקו הסלע לאבנים מרובות כמנהג הבונים, ולא יתקנו אותה בכאן, ולא ישיבוה במקבות והגרזן כמנהג כל בנין אחר, כי לא רצה שלמה שיבנה ושישמע בכל הר הבית קול ברזל, וכל זה להרחיק הברזל ממנו, וזה כדעת רבי ירמיה במסכת סוטה (מח:). אבל לדעת רבי יהודה (שם) אבני גזית בביתו שם אותן, לא בבית המקדש. ועל דעתו פירוש המקרא ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד את הבית אבני גזית (מ''א ה לא), כלומר שהסיעו גם אבני גזית והם לביתו. וכן נראה בפשט הכתוב כי החצר עשה אבני גזית, דכתיב (שם ו לו) ויבן את החצר שלשה טורי גזית, ולא החמיר רק בהיכל ובדביר. וכל זה ריחוק הברזל מן הקדש. והברזל אשר הקדיש דוד שלא נחקר משקלו (דהי''א כב יד), לעשות ממנו כלים לכרות העצים ולחצוב האבנים היה:
{כג} ולא תעלה במעלות על מזבחי. בעבור כי התחיל לצוות במזבח השלים מצותו ולא איחר זה עד צוותו בדברי הקרבנות בתורת כהנים, וזו ראיה לדברי חכמים ואין צריכין חיזוק. וטעם המעלות, יראת המזבח והדורו לכבוד השם. ולמצות השם טעמים רבים בכל אחת, כי יש בכל אחת תועלות רבות לגוף ולנפש:
האור החיים הקדוש על עשרת הדברות
{א} וידבר וגו' את כל הדברים וגו'. טעם זכרון שם אלהים בנתינת תורה, לומר כי התורה נתנה ממדת הדין וממדת הרחמים, מדת הדין וידבר אלהים, מדת רחמים אנכי ה', עוד הודיע סוד אומרו (מ"א י"ח) ה' הוא האלהים, כי דבר אלהים אנכי ה', והוא מה שאנו מיחדים פעמים באהבה בפ' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד:
עוד יתבאר על דרך שאמר רב קטינא (מנחות מ"א.) ענשיתו אעשה וכו' עד כאן, הרי שעל עשה לא יעניש הכתוב, לזה אמר ה' כי יביא ה' במשפט עונש על כל הדברים גם לעשין הרשומים בי' הדברות, אמונתו ית' שהוא עיקר הכל הרשומים בתחלת דבר ה' אנכי וגו', שבת, כבוד אב ואם, על אלו הגם שהם עשה יש אלהים שופטים בארץ, והוא. אומרו וידבר אלהים שהוא בחינת הדין את כל הדברים בין עשה בין לא תעשה:
עוד ירצה באומרו את כל הדברים לומר כי אין חפץ במקבל תורה אלא אם יקבל כל התורה, וכל המקבל עליו תורה חוץ ממצוה א' אין לו תורה (בכודות ל:):
עוד ירצה על פי ממה שהקדמתי בפ' בראשית כי כשידבר ה' בתגבורת המכונת לשם אלהים ידבר דברים מופלאים אשר אין הפה יכול לדבר והוא שיאמר הדברים שלימים וכן רבים בדבור אחד כאשר עשה בבריאת עולם, כמו כן ביום מתן תורה דיבר בתגבורת את כל הדברים בדבור אחד, ואומרו תיבת לאמר יתבאר בהעיר מה שיש להעיר בנוסח עשרת הדברים מדוע שינה הכתוב נוסח דיבור מדיבור כי בתחלה התחיל לדבר בסדר זה אנכי ה' אלהיך, הוצאתיך, על פני, כי ה' הוא המדבר על עצמו יתברך שמו ואחר כך יצא לדבר בדרך אחר את שם ה' אלהיך, לא ינקה ה', שבת לה' אלהיך, כי ששת ימים עשה ה', שהיה לו לסיים כדרך שהתחיל על זה הדרך לא תשא את שמי, כי לא אנקה, כי ו' ימים עשיתי וגו':
אכן יתבאר על דרך אומרם ז"ל (מכות כ"ד.) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום פירוש בתגבורת הדיבור יובן כי כאשר דיבר ה' עשרת הדברים בדיבור אחד כמו שכתבנו בסמוך אין האוזן יכולה לשמוע כל הגבורות וכשהשמיעם לישראל השיגו הם שמוע ב' דברות מהם שהם דיבור אנכי וגו' ודיבור לא יהי' לך ויצתה נשמתם כאומרו (שה"ש ה') נפשי יצאה בדברו ולא יכלו הבין עוד ושאר הדברות נחצבו להבות אש מקולו יתברך ועמדו סדורים על הר סיני עד שחזרה נשמת ישראל בטל חיים באו הדברות שהם קולות האדיר ברוך הוא והיו מדברות לכל א' מישראל, ולזה תמצא שאנכי ולא יהיה לך נחקקו בתורה כסדר שאמרם ה' אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך כי האלוה בכבודו מדבר נוכח לישראל בעד עצמו ברוך הוא וכמו כן במצות לא יהיה לך גם כן ידבר כסדר זה אבל משם ואילך ידבר קולו יתברך בעד מלאכו כאומרו שבת לה' אלהיך, כי ששת ימים עשה ה', על כן ברך ה', וגו' וכן כולם, כי אינו יכול הקול לומר שבת לי וגו', עשיתי את השמים וגו' ונתתי וגו', כי אינו אלא מלאכו ית' והבן ויערב לחכך. והגם שאמרו ז"ל (מכות כ"ג:) כי משה אמרם לישראל, אפשר כי משה היה בו כח ושמע כולם וכשבאו הקולות לדבר לישראל היה קולו של משה גם כן מדבר. ואולי כי לזה רמז הכתוב באומרו (לעיל י"ט י"ט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול, ותמצא שאמרו ז"ל (שהש"ר פס' ישקני) שכל דיבור ודיבור היה עומד על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו תקבלני עליך והוא אומר לו הן ומחבקו ומנשקו ועולה ומתעטר על ראשו, ולפי זה יתיישב אומרו לאמר על זה הדרך וידבר אלהים את כל וגו' פירוש בתגבורת האלהים ודיבר כולם בדיבור אחד גם עשה כח בדברות שהם בעצמם יאמרו לישראל כשיצטרכו כמו שכן היה כי כשלא יכלו ישראל לשמוע כולם מהגבורה דברו הם אליהם כמו שכתבנו:
עוד יכוין באומרו לאמר כי יש בסדר זה שנדברו בו הדברים מעלה ורוממות לישראל על דרך אומרו (דברים כו יח) וה' האמירך וגו' כי הרבה תועליות נמשכו מזה שפסקה זוהמתן וזה יסוד קניית הקדושה בהם לעולם:
עוד יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז"ל (תנחומא תולדות) שאין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הנבראים בחיים חיותם משום (איוב טו) הן בקדושיו לא יאמין, ולזה לא יחד שמו על אברהם לומר עליו אלהיך אלא אחר מותו, והוא אומרו וידבר אלהים את כל הדברים האלה פירוש בתגבורת הדיבור כמו שפי' דברים שאין האוזן יכולה לשמוע, והטעם הוא לאמר להם אנכי ה' אלהיך פירוש ליחד שמו על כל אחד ואחד מהם לומר לו אלהיך אשר על כן השמיעם את קולו ליסרם להפריד מהם הזוהמא ובזה יהיו ראוים לומר להם כן. ולדברי רבותינו ז"ל (שבת פ"ח:) שאמרו שפרחה נשמתם נמצאת אומר כי כשיחד שמו עליהם היה זמן יציאת נשמה אז אמר לכל אחד מהם אלהיך, והגם שהיו בחיים ושמעו גם כן לא יהיה לך וגו', לא יתייחס לה איחור כי הכל אמר ה' בדיבור אחד ולא קדמה אפילו אות לחברתה. עוד אומרו לאמר יכוין אומרם ז"ל (זהר ח"ב צ"ג:) שכל התורה כולה רמוזה בעשרת הדברות, והוא אומרו לאמר פירוש דברים אלו יש בהם אמרות אחרות כלולות ורמוזות. וראיתי לתת טוב טעם בהשמעת ה' לישראל ב' דברות אנכי ולא יהיה לך כי הם ב' שרשים לב' כללות המצות מצות עשה ומצות לא תעשה, אנכי היא עיקר ושורש כל מצות עשה, לא יהיה לך וגו' היא עיקר ושורש כל מצות לא תעשה, לזה נטע ה' בהם מפי אל עליון שרשי ב' עיקרי המצות שבזה לא תימוט תורה מזרעינו לעולם ועד:
{ב} אנכי ה' אלהיך וגו'. טעם כפל אשר הוצאתיך מארץ וגו' מבית עבדים. פשט הדברים הוא שכוונתו להגדיל עוצם שבייתם שהיו בארץ מצרים מקום שאסיריו לא פתח (ישעי' יד יז) וגו' נוסף על הפלגת טומאתה, ועוד שהיו שם בגדר עבדים והוציאנו ה':
עוד יכוין ה' לומר על זה הדרך אנכי ה' אלהיך הנה הזכיר בתחלת דברי ה' ב' עניינים האחד היותו ה' ברוך הוא שם הוי"ה זה יגיד האמונה כי ממנו יתברך ובמאמרו היה כל הווה וכל מה שהיה ומה שיהיה, גם יגיד על הוויתו יתברך היה והווה ויהיה, והב' אמר אלהיך פירוש שעליהם לקבל מאמרו וגזרותיו, וכל הממרה את פיו יכנו אלוה, וכנגד ב' בחינות אלו בא האלקים להכריח כל אחת מהם בהוכחה שאין עליה טענה, כנגד אומרו אנכי ה' זה לך האות אשר הוצאתיך מארץ מצרים, דע כי באמצעות יציאת מצרים הוכחשו כל הדוברים שקר שיש חס ושלום אמונה זולתו כי הוכחשו המאורות כי לא אלהים המה בהחשיך ה' מאורם, הוכחושו הימים כי ה' עשה בהם אותות והפכם לדם, הוכחשה הארץ בהכותה ה' ותשרץ שרצים רעים, הוכחושו בעלי חיים שאין בהם ובמזלם חוזק, הוכחושו כל אלוהות בעשות ה' בהם שפטים, הרי כי ה' הוא אדון כל הווה ושולט על הווה ומכחידו וגוזר על אין ויהיה כאשר עיני כל ישראל רואות. וכנגד מה שאמר אלהיך שצריכין לקבלו עליהם לאלוה לקיים כל דבריו אמר טעם הדבר מבית עבדים פירוש כי לצד שהיית עבד לזולת ואני הוצאתיך מעבדותם שורת הדין נותנת כי תקבל אלהותי עליך לקיים כל דבר:
עוד ירצה בכפל מארץ מצרים מבית עבדים להודיע סוד כמוס כידוע ליודעי חן כי נשמות ישראל שיצאו ממצרים הן הנה שהיו טבועים בטומאת מצרים ובאמצעות יעקב אבינו ובניו אשר ירדו מצרים הוציאו אותם כאומרו (בראשית מו ג) כי לגוי גדול אשימך שם. ועיין מה שפירשתי שם, ואמרו יודעי נסתרות לה' כי הוא עצמו שאמר הכתוב עליו (דברים ד' ז') כי מי גוי גדול וגו' שעמדו בהר סיני. וכפי זה יתבאר הכתוב על נכון אומרו אשר הוצאתיך מארץ מצרים הוא הוצאות הנשמות משבייתם בטומאת מצרים פי' שבררם באמצעות מועצותיו ית', אבל עודם במצרים בבית עבדות, ואמר מבית עבדים כנגד מה שהוציא העם המבורר לבל ישתעבדו בהם שונאיהם:
עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (ירושלמי סוכה פ"ה ה"ד) בפירוש יושב תהלות ישראל כי לא נתרצה הקדוש ברוך הוא בתהלת מהלליו כשאמרו אלהי עולם ולא אלהי המלאכים אלא כשאמרו ברוך ה' אלהי ישראל, והוא אומרו אנכי ה' אלהיך פירוש שלא נתרציתי בשום כינוי המעלות אלא בקריאתו אלהיך ובזה פרסם מעלות ישראל בעליונים, וכנגד פרסום בתחתונים אמר אשר הוצאתיך וגו' פי' מקום שאין מציאות לצאת משם והיתה הוצאתיך פרסום גדול לכבוד ולתפארת, וצא ולמד מדברי יתרו שהוא אחד המיוחד מהאומות. ואומרו מבית עבדים פירוש לא הוצאתיך בדרך שישאר עליך שם עבדות, המשל אם היה ה' מוציאם בדרך בריחה וכדומה הגם שהיתה ההצלה נכונה אף על פי כן שם עבדות לא יעקר מהם כי אלה עבדי פרעה, וממה שהוציאם בכמה נוראות עד שאמר פרעה הרי אתם לעצמכם הרי אתם בני חורין כו' (ילקוט ר"ח), ועוד לו כשרדף שעשה ה' הפלא הגדול בהטבעתו בים בזה פקע שם עבדות מהם:
עוד ירצה לדבר עם הנפש ועם הגוף, כנגד הנשמה אשר תכיר בחי' הרוחניות אמר אנכי ה' אלהיך כי הנשמה תכיר בחינת האלהות, ואולי באותו רגע עצמו היתה יציאת הנפש והכירה אלוה שלה כשאמר לה אנכי, ולזה אמר לשון יחיד אלהיך כי בחינת הנשמות הקדושות מתאחדת היא ואין בהם פירוד בעולם הפירוד שהוא עולם הזה, ותמצא שאמר דוד בדברי הימים (א' י"ז) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ פירוש אפילו בארץ במקום הפירוד הם גוי אחד כי נתקדשו ונעשו בארץ כמלאכים והוא השבח שמשבחם בו דוד עליו השלום, וכנגד בחינת הגוף וחיותו שהוא בחינת הדומה לחיות הבהמי אמר הכרת חסד עולם הזה כי לא תוכל בחון בחשק רוחניות הנאור:
עוד ירצה אנכי ה' אלהיך פי' קודם ביאתך לעולם הזה כי אתה אור מאור הקדוש חלק ה' כאומרו (דברים לב ט) חלק ה' עמו, ובחינה זו תגידנה תיבת אלהיך כי לא יתיחס דבר זה אלא לבחי' הקדושה שהוא מאורו יתברך כידוע ליודעי חן וכנרמז ברובי מאמרי רז"ל. ואומרו אשר וגו' פירוש אשר על כן הוצאתיך מארץ מצרים, ובזה הגיד טעם אשר הרעים והרעיש ה' תבל ויושביה שמים וצבאיה בשביל ישראל להוציאם כי מהנמנע שיציל חלקי הקדושה ולקרבם אליו:
עוד ירצה על זה הדרך אנכי ה' פירוש בין בזמן שאני מתחסד עמך אהיה לך לרבון בין בזמן שאני מיסרך ומוכיחך אהיה אלהיך:
עוד ירצה על דרך אומרו (תהלים קטז) כוס ישועות וגו' ובשם ה' אקרא צרה ויגון וגו' ובשם וגו', ודרשו ז"ל (ברכות ס':) מברכין על הרעה בשמחה כשם וכו', והטעם כי בחינת המוסר מה' אינו אלא לצד הטוב והחסד, והוא אומרו אנכי ה' פירוש מדת החסד והרחמים אפילו כזמן אלהיך פירוש שאני מיסרך:
עוד ירצה באומרו מארץ מצרים מבית עבדים על זה הדרך אני אשר הוצאתיך מארץ מצרים אני עתיד להוציאך מבית עבדים, וזה ירמוז על גלות האחרון אשר שעבדו בישראל כל אומה ולשון כמשפט הרגיל בעבד ורמז ה' כי יוציאנו מבית זה:
עוד ירצה על זה הדרך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ואם תאמר ולמה הוצאתנו משם ולא הגדלת חסדך עמנו שהיה ה' ממשיל ישראל שם בארץ אויביהם ויעבידו בעובדיהם וישלטו בהם ויקחו את ארצם מידם וישבו בה לעיניהם ויש בזה יותר נחת רוח לישראל והגדת עוצם היכולת כי יש אלהים שופטים בארץ ושולטים בה, לזה אמר ה' כי טעם הדבר הוא לצד שהארץ היא בית עבדים פירוש על דרך אומרו (דברים לב א) בהנחל עליון וגו' יצב גבולות עמים, ואמרו ז"ל (זהר ח"א ק"ח:) כי ה' חלק מקומות העולם לשרי מעלה זולת ארץ כנען אשר בחר לו לשמו כביכול, והוא אומרו מבית עבדים פירוש מקום שהוא של עבדים של ה' פירוש שממשלתו ממשלת שר אחד מעבדי ה' ולא רצה ה' שיהיו ישראל תחת ממשלת השרים אלא תחת ממשלתו יתברך בכל והוציאם מארץ מצרים לצד שהיא בית עבדים לתת להם ארץ אשר היא בית אלהים:
{ג} לא יהיה לך וגו'. פירוש לצד שקדם לצוות על אמונתו יתברך והוא דבר שעיקרו בלב לזה אמר כי כמו כן יצטרך להרחיק מלבו אלהות הזולת הגם שלא יוציאנו בשפתיו, והוא שדקדק לומר בתיבת לך פירוש אפילו במחשבתך, וכפי זה מצינו אזהרה למחשבת עבודה זרה שאמרו ז"ל (קידושין ל"ט:) בפסוק (יחזקאל י"ד) למען תפוש וגו' שה' מעניש על מחשבת עבודה זרה ואמרו ז"ל (זכחים קו:) אין עונש בלא אזהרה, הרי לך אזהרתו:
עוד ירצה לומר כי כל עבודה זרה שבעולם אין פעולת העובד פועלת הדרגה בנעבד לעשותו אלהים כאשר תעשנה פעולת איש ישראל כי נותן כח גדול בבחינת הרע וכופה חם ושלום בחינה המעולה לפני בחינת הרע רחמנא ליצלן, והוא אומרו לא יהיה לך אלהים פי' הויה שלך תעשנו אלהים:
עוד ירצה כי באמצעות העובד הוא ממציא הויה אחת שהיא אלהים מה שלא היה כן קודם:
עוד ירצה לומר כי אל זר אשר יעשה האדם זולתו יתברך הוא השופט נקמה מעובדהו על דרך אומרו (ירמי' ב') תיסרך רעתך:
עוד ירצה כי בעשותו אל זולתו יתברך מהנמנע שיהיה לו אחד והגם שהוא לא ירצה לעבוד אלא לאחד. יתחייב לעשות רבים כי אין אחד, והוא אומרו לא יהיה לשון יחיד וגמר אומר אלהים אחרים. או ירצה לומר כי כשיתחיל לעבוד אחד לסוף יעבוד רבים. וצא ולמד מדברי נביאי ישראל (סנהדרין ק"ב:) ריבוי האלוהות שהיו ישראל עובדים בארץ בעונות. ואומרו על פני יתבאר על פי מה שכתב רמב"ם בפ"ט מה' יסודי התורה כי יאמן נביא בדבריו אם יאמר לעבור על מצוה אחת ממצות התורה לפי שעה על פי ה', ודוקא בשאר מצות חוץ מעבודה זרה שאפילו לפי שעה הרי זה נביא שקר ובן מות הוא, וזה הוא אומרו.
על פני פירוש בכל פרטי הזמנים, כי כבר הקדים הודעתו יתברך בהזכרת שמו כי הוא היה והווה ויהיה באין הפסק, ומעתה הרי זה הכניס בכלל האיסור כל הימים והשעות והרגעים שכולם בכלל איסור לא יהיה:
עוד ירצה באומרו על פני רמז לשלול טענת כת הטועים שעושים עבודה זרה לאמצעי לטענת שלילות המצאו חם ושלום, לזה אמר על פני פירוש כל הווה בעולם הוא על פני כי עיני ה' משוטטים בכל הארץ:
עוד ירצה לתת טעם לאזהרתו כי כפי שכל אנושי ירחיק הדבר מטעם כי כל עובד אינו עובד אלא לאחד ממשמשיו יתברך ואדרבה מגדולת העבד גדולת האדון נודעת ואם כן העובד לשמש ולירח הרי זה עובד עבדיו ומשמשיו יתברך ולמה יקפיד ה' על הדבר, לזה אמר על פני פירוש לסיבה שאני מתכעס על הדבר שמשימים אל ללא אל, ותיבת פני לשון כעס על דרך אומרו (לקמן ל"ג י"ד) פני ילכו וגו', וכמו שאמר לבסוף כי אנכי וגו' אל קנא:
עוד ירצה על פני על סיבת פני לבל תהיו נמנעים מהביט אל האלהים, כי אין לך עונג בעולם כראות פני ה' בעולם הנשמות כי הוא זה תכלית המקווה, והזהירם ה' לבל יסבבו מניעת עצמם מהשגה זו:
עוד ירצה על דרך אומרו (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ומעתה כשעובד אלהים אחרים הנה הוא משרה בחינת הרע על הפנים אשר שם קנתה הקדושה מקומה:
{ד} לא תעשה לך פסל וגו'. צריך לדעת אחר אומרו לא יהיה לך וגו' ואפילו במחשבה מה צורך עוד לצוות על מעשה הפסילים, ואם לצוות על עשייתם אפי' לזולת אם כן לא היה לו לומר תיבת לך. עוד לא הי' לו לגמור אומר לא תשתחוה אם לא באה האזהרה אלא על מעשה אומן. עוד למה קרא לצלמים בשם פסל. עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר פעם אחרת ה' אלהיך שהיה מספיק לומר כי אנכי אל קנא וחוזרים הדברים להמדבר בתחלה אנכי ה' אלהיך. עוד צריך לדעת למה הוצרך לתת טעם כי וגו' אל קנא הלא בלא טעם זה יתחייבו לקבל גזירת מלכו של עולם ברוך הוא:
ונראה שיכוין לומר איסור מין עבודה זרה חוץ מהמוזכר בפסוק לא יהיה לך, והוא כי יאמר אדם האמת כי ה' הוא האלהים וכל זולתו אין אבל לצד עוצם גדולתו תתמעט תכונת האדם והשגתו לדבר לפניו ולשאול פרטי שאלותיו כי אינו ממוסר גדר הכבוד שתבא בריה שפלה אפילה כמוני ותשאל שאלות מלפני המלך הגדול והנורא ולפעמים ירבה בפרטי צרכיו דקים ורבים ואיך יהיה לו כל כך עזות פנים להרבות לשאול דקדוקי השאלות, אשר על כן יתיעץ בדעת יצרו שיבחר לדבר דבריו לפני אחד ממשמשי עליון המשמשים לפניו במרום והוא יעזור לו גם יהיה אמצעי לדבר דבריו לפני המלך הגדול בדבר הגדול אם יצטרך ובאמצעות כן כבד יכבד את השמש ההוא ויברכהו וישתחוה לפניו בדרך כל הכבוד והמעלה שבזה יתרצה לשאת משאו עליו לעשות לו צרכיו. ודע כי טעות זה בה טעו רוב העובדים עבודה זרה כי יודעים הם שעובדים ללא אלוה אלא כדי שיהיה להם לאמצעי וכו' כנזכר, ובחינה זו לא יקרא לה שם אלוה אלא פסל כי הוא יודע כי לא אלוה הוא וזה הוא פסלותו שאין בו כח אלהי ופסולת הוא לפני העיקר שהוא הבורא עולם, או קראו פסל כי הוא עומד להתפסל כשיעבירנו ה' מממשלתו על ידי סיבה או על ידי סיבת זה המשתחוה לו שיהא גורם להתפסל על דרך אומרם ז"ל (איכה רבתי פ"ב) במעשה דור המבול שאמרו אנו משביעים לשרים הממונים וכו' וה' העביר ממשלת השרים כאומרו (ישעי' מ"ג) ואחלל שרי קודש. וצוה ה' גם על בחינה זו ואמר לא תעשה לך פסל פירוש הגם כי לך בעצמך בדעתך שהוא פסל אף על פי כן לא תעשהו לך וחזר ופירש מה הוא המעשה ואמר לא תשתחוה להם וגו' ואמר הטעם להאיסור כי אנכי ה' אל קנא פירוש מתקנא אני על הדבר הגם שיהיה בדרך זה. ולהבין תוכן הכוונה הנה מצינו לה' שהזכיר פרט זה של הקנאה בפרשת נשא (במדבר י"ד) דכתיב ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו וגו' הנה לפעמים יתקנא אדם באשתו על בנו ועל עבדו, וכבר ידעת כי ישראל בבחינת כלה הם כרמוז באורך בספר קודש קדשים שיר השירים, ומעתה כשישראל עושים להם בעלים הגם שלא ימרדו ולא יכחידו בבורא כי הוא אדון האדונים, השכל יחייב כי יתקנא הבעל. והמשל בזה אשת מלך כי תאהוב עבד מלך או בנו להכין דקדוקי פרטים הצריכה להם ותחבקהו ותנשקהו האם לא יתקנא המלך לדוקרה בחרב, כמו כן הדבר הזה, והמבחין אופן דביקות נפש עם בני ישראל עם הבורא בחפיצה בחשיקה בדביקה באהבה רבה ישיג התבוננות המושכל, והוא מה שאמר כי אנכי ה' אלהיך דקדק לומר אלהיך לרמוז האמור והוא סוד השראת שכינתו יתברך על ישראל וייחוד שמו והמשכיל יבין. ולזה תמצא כי אמר הכתוב (דברים ד יט) אשר חלק ה' וגו' לכל העמים כי העמים שריהם שרי מעלה והם המושלים בהם לא כן בני ישראל הוא מלכנו הוא שרינו הוא אלהינו ברוך הוא:
ובדרך רמז ירמוז אומרו לא תעשה לך פסל פירוש שלא יפסול את עצמו, כי בחטא האדם בעון עבודה זרה שהיא כנגד כל התורה כולה מטבעו נפסל ויוסר צלם אלהי דכתיב (תהלים ל"ט) אך בצלם יתהלך איש ולא יראו פניו למעלה ונכנס בגדר איסור לבני אל חי לבל יסתכלו בפניו כמאמר הנביא למלך ישראל (מ"ב ג') לולי פני יהושפט וגו':
{ה} פקד עון אבות וגו'. פירוש לצד כי אמר שהוא קנאי ברוך הוא וידוע הוא כי הקנאות תפעיל סמוך לדבר המתקנא עליו ורואים אנו הכחשת הדבר חס ושלום כמה וכמה מרדו ופשעו ועשו והצליחו ולא נגעה יד הקנאי, לזה אמר פוקד פירוש ואם ראית הפכיות הקנאה דע כי אני פוקד פירוש זו היא מדתי שאין אני נפרע מעושי רשע מיד ומאריך אפי עד דור ב' וג' וד' פירוש לפעמים. ואין אני מאריך אפי אלא עד זמן זה, והטעם כי אם היה ה' מתקנא לאדם תכף אין קיום לנבראים, לזה מתחכם ה' לעושי רשעה ומעלים עין מלאבדם בעולם הזה כדי שיקומו בניהם אולי יטיבו דרכיהם ונמצא עולם קיים בהם, גם יועיל לאבות לזכותם בעולם הבא כאומרם (סנהדרין ק"ד.) ברא מזכה אבא, ואם דור ב' התעיבו כמעשה אבות אז יפקוד עליהם עון אבותם אתם ימקו, ועדיין ישנו לקנאות רשע האב בפרעון הבנים. ולפעמים יוסיף ה' להאריך אפו גם לדור ב' ותולה להם עד דור ג' לטעם עצמו האמור וכשירשיעו יפקוד עליהם וכו', ולפעמים יוסיף גם כן להאריך אפו גם לדור ג', אבל דור רביעי אין עוד תקוה להם כי הושרשו בקליפה לא ינתקו ממנה ובערה בם קנאת ה' עונם ועון אבות אבות אבותם מדור ראשון יחרב, והטעם כי כולם בחינת רע שלשלת אחת. ואשכילך כי בערך האדון ברוך הוא אפילו כשיאריך אפו עד דור רביעי יקרא מיד, כי ג' וד' דורות הם ג' מאות שנה ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה וכמו שיאמר תכף ומיד בערך האדם ו' וז' שעות כמו כן יהיה בערך האדון ג' מאות שנה. ובזה תמצא ישוב טעם למה האריך ה' לומר על ועל ולא אמר בדרך כלל פוקד עון עד רבעים כאומרו בעושה חסד לאלפים, כי ישתנה זה מזה והבן ועיין בסמוך:
ודע כי התבוננות בדבר זה שאין ה' מתקנא בעושי רשע הוא דבר מבהיל ומה גם רשע מאריך ברשעתו ומצליח ברום ההצלחות, והמשכיל בגדר אשר גבל הבורא שהוא לד' דורות יצדיק משפט ישר, והוא שאמר אסף (תהלים ע"ג) אבינה לאחריתם פי' אחרית קצבת הדורות אשר קצב ה'. ודע כי כח בחי' הרע ישנו עד ד' דורות ולא יפרע ה' מדור ה' עון אבות הראשונים שהוא חמישי להם מה שאין כן בחינת הטוב שתגדל עד אלף ואלפים:
{ו} ועושה חסד לאלפים וגו'. פירוש שגם עושה חסד אין הקדוש ברוך הוא משלם לו כל חסדו תיכף ומיד אלא בוחר לו אופן פרעון הנאות לו לדורות והולך ופורע בכל דור אשר יצטרך אליו ויש בו דבר המעמיד הגנה והצלה עד אלפים, והוא מאמרם ז"ל (שמו"ר פמ"ד) שאם היה הקדוש ברוך הוא פורע לאבות שכרם בעולם הזה במה היו מתפרנסים בניהם בכל דור ודור ובגליות. ואומרו ולשומרי מצותי פירושו רבותינו ז"ל (סוטה ל"א.) שאינה נמשכת עם לאלפים כי אלו שהם עובדים מיראה אם יצטרכו הדורות לזכותו לא יאריך אלא עד אלף כמו שמפורש בפסוק אחר דכתיב (דברים ז ט) לאלף דור וגו':
{ז} לא תשא וגו'. פי' לצד כי השבועה תגיד גדולות ונשיאות לה' יחשוב אדם כי ישבע בשמו יתברך לכבוד ולתפארת כי הוא זה רבונו ושליטו הגם שיהיה לשוא מה בכך אם הנשבע לו לא יכיר בשקרו כי אם ידע שהוא אדונו של זה והוא באופן שלא יתגלה ההפך, לזה אמר לא תשא אפילו יש נשיאות לשם שאתה נשבע בו, כי לא ינקה ה' הגם שתהיה כונתו לשאת את שמו, כיון שהוא לשוא:
עוד ירצה כי באמצעות שבועת שוא הוא נושא מעליו שם ה' הנקרא עליו ומתלבש בבחינת הרע המתיחסת בשם שוא כי שם ה' אמת והמזכירו בשקר פורח ממנו בחינת השם לסיבת בוחרו בשוא, וזה הוא שיעור הכתוב לא תשא מעליך שם ה' אלהיך לסיבת שוא, ואמר כי לא ינקה ה' לעושי כן:
עוד ירמוז שלא יהיה נושא עליו שם ה' שהוא אלוהו ואומר לכל שהוא איש יהודי ועובד ה', והוא אומרו שם ה' שהוא אלהיך ולבבו לא כן יחשוב, והוא אומרו לשוא, ואזהרה זו שלא ירמה ברוך הוא לומר כי הוא מעבדיו ולא כן הוא. ובכלל אזהרה זו שלא יראה על עצמו שהוא צדיק יותר ממה שהוא:
{ח} זכור את יום השבת וגו'. פירוש שיזכרהו מיום א', ולזה הקדים המאוחר כי מן הראוי היה להקדים לומר ששת ימים וגו' ואחר כך יאמר זכור, אלא נתכוין לומר שהזכירה תהיה מיום ראשון על דרך אומרם ז"ל (מכילתא) שכל יום יאמר היום יום א' בשבת וכו' פירוש ובזה יקדשו ולא יטעה בו. גם ירצה לקדשו לשון הזמנה על דרך אומרם ז"ל (ביצה ט"ז) מחד בשבא לשבא, גם ירצה על דרך אומרם ז"ל (מדרש תהלים פצ"ב) כי יום ששי שבו נברא אדם הראשון וחטא ויצא חייב בדינו בא יום שבת ונעשה סניגור לאדם לפני ה' ואמר רבון העולם לא נהרג אדם מעולם וכי אני מתחיל וכו' וניצול אדם וכשראה אדם כחה של שבת התחיל לשורר מזמור שיר ליום השבת, לזה אמר ה' זכור פירוש שיזכור את יום השבת אשר באמצעותו נתקיים אדם ויוצאי חלציו וראוי להחשיבו כי הוא דבר המעמיד לכל איש ישראל ויקדשו. ותמצא כי מי שנעשה לו נס ביום אחד יהיה היום ההוא מכובד וחשוב בעיניו תמיד מדי שנה בשנה, וזה יותר על בחינה זו שהשבת עצמו הוא המציל, ולזה אמר זכור להיות הדבר רחוק מששת ימי בראשית. עוד ירצה על זה הדרך זכור את יום השבת פירוש הזכיר שמו של שבת והטעם לקדשו כי כשאתה מזכיר שמו של שבת ביום זה בזה אתה מקדשו, וזה הוא שיעור הכתוב זכור את יום, ומה יזכור, שבת; וטעם לקדשו כי שמו של הקדוש ברוך הוא שבת כמאמר רשב"י (זהר ח"ב פ"ח:), ואח"כ ביאר הכתוב מה יום מימים ואמר ששת ימים וגו' כי ששת ימים וגו' הא למדת כי על יום ז' של ששת ימי בראשית הוא אומר:
{ט} ששת ימים תעבוד וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין יצו ה' לעבוד בששת ימים. גם מה היא כוונתו באומרו ועשית וגו'. ונראה כי יכוין על דרך מאמר הכתוב בפרשת בהר סיני (ויקרא כ"ה כ') וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' וצויתי וגו', והם הדברים הנאמרים כאן לפי מה שקדם לומר זכור את יום השבת לקדשו שאין בו דברי חול אם כן העושה ואוכל דבר יום ביומו מה יאכל ביום המקודש, לזה אמר ששת ימים לבד תעבוד ובהם תעשה כל מלאכתך פירוש הצריכה לך לששי ולשביעי על דרך אומרו (שם) ועשת את התבואה לשלש וגו' כי מבטיח ה' לשומרי מצותיו. עוד ירצה לצוות לבל יחשוב במלאכת חול בשבת, והוא אומרו ששת ימים וגו' ויהיה בעיניך כאלו עשית כבר כל מלאכתך שיש לך לעשות, והוא על דרך אומרם ז"ל (מכילתא) שבות כאלו מלאכתך עשויה, שזולת זה יחשוב מחשבות לכונן מלאכתו ואשר יחסר מהמלאכה לעשותה בחול, וצא ולמד ממעשה החסיד (שבת ק"נ:) שקנס עצמו על אשר חשב לגדור גדר נפרץ בשבת לבל יבנהו עוד וכו':
{י} ויום השביעי וגו'. פירוש כי בעשותו שבת לה' בזה אתה עושה ה' כי הוא אלהיך על דרך אומרם ז"ל (שמו"ר פכ"ה) כי שקול שבת ככל התורה כולה. ואולי כי רמוזה היא כל התורה בתיבת שבת על זה הדרך תרי"א הם מצות שלא שמעום מפי הגבורה אלא מפי נביא וב' מצות אנכי ולא יהיה לך שהם ב' מצות שנצטוו מפי הגבורה מצות אנכי היא מצות עשה ולא יהיה לך היא מצות לא תעשה, וכבר הודיעונו רבותינו ז"ל כי מצות עשה יתכנו לשם הרחמים לפי שהם בבחינת קבלת שכר ומצות לא תעשה יתכנו לשם אדני לפי שהם בבחינת הדין לעובר עליהם, והנה חשבון הוי"ה אדנ"י עולה צ"א ותרי"א הרי שבת:
עוד ירצה על דרך אומרם במס' שבת (קי"ח:) כל השומר שבת כהלכתו אפי' עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו, והוא אומרו ויום השביעי שבת לה' בזה נעשה הוא אלהיך ולא זולתו הא למדת שנמחל לו מה שקבל לאלוה זולתו יתברך:
עוד ירצה באומרו שבת לה' כי לא תהיה המנוחה והשביתה למנוחתו ולמרגועו אלא למצות ה' אלהיו:
עוד ירצה על זה הדרך ששת ימים תעבוד וגו' ויום השביעי גם כן יהיה לך מלאכה אחת ומה היא שאתה עושה שבת לה' אלהיך ולא מיעטתי לך יום השביעי אלא ממלאכתך של עצמך:
{יא} וינח ביום השביעי. כאן נתחכם ה' לאסור מלאכות אשר מנו חכמים מ' מלאכות [ח"א] שיש בהם מלאכה שאין בה שום טורח כלל בעשייתה כמו שתאמר המוציא כלי מרשות היחיד לרשות הרבים או להפך וכדומה לזה רבים וחייבה התורה מיתה עליהם, ויאמר אדם מה טורח יש בדבר זה להתחייב לזה אמר הכתוב כי ששת ימים וגו' וינח וגו' פירוש ודוק והשכיל בטעם ותדע כי אין הדבר לצד הטורח לבד והרי מי שנאמר בו (ישעי' מ') לא ייעף ולא ייגע ובו לא יוצדק לומר מנוחה אלא הכוונה היא לצד הפעולה היוצאת אנו דנים הגם שלא תהיה בה יגיעה וטורח, ולזה כל ששם מלאכה עליה הגם כי יעשנה אדם בלא הרגשת דבר הרי זה חייב עליה:
עוד ירצה על זה הדרך כי ששת ימים עשה ה' וגו' פירוש כי לא עשה בתכונת בריאתם שיעמדו אלא ששת ימים, ומעתה יצטרך ה' לחדש הבריאה בכל יום ובאמצעות נפש העולם שהוא השבת שברא ה' נח מהתמדת המלאכה, וכמאמרם ז"ל (ב"ר פ"י) שהיה העולם רופף ורועד ובבא שבת עמד בקיומו, והוא אומרו וינח ביום הז' ויום זה מעמיד העולם עוד ששת ימים ובכל יום ששי לערב שכלתה תכונת העולם יבא שבת ויקיים העולם עוד ששת ימים אחרים וכן על זה הדרך, ועיין פרשת בראשית (ב' ב'):
{יב} למען יאריכון. אמר יאריכון שמשמע מעצמם ולא אמר אאריך ימיך. אולי שירצה לומר כי מצוה זו סגולתה היא אריכות ימים מלבד שכרה מה', כי יש מצות שיש בהם סגולות נפלאות מלבד שכר אשר קבע להם ה' וזו גילה אותה ה':
{טז} דבר וגו'. פירוש ואם לצד כי כשידבר ה' עמנו נקבל גזירותיו, מעתה הרי אנו מקבלין ממך ואם כן אין צורך בדבר ולמה נסתכן והוא אומרו פן נמות. עוד ירצה על זה הדרך דבר אתה עמנו ונשמעה פירוש יהיה כח בנו לשמוע אבל אם ידבר ה' עמנו פן נמות ולא נשמע:
{יז} אל תיראו. פירוש שידבר עמכם עוד כי לבעבור וגו' וכבר עשה ה' מחשבתו הטובה ועשה אתכם נס שהם מובדלים לטובה כי פסקה זוהמתם באמצעות דבר האלהים, וגם טעם ב' בעבור תהיה וגו' פירוש כי בעקירת הזוהמא מהם הנה קנתה היראה שהיא שכינתו יתברך מקום להיות בתמידות על פניהם כי צלם אלהי אשר יצר ה' את האדם בצלמו חזר לקדמותו, והרווחת ב' דברים אלו הוא לבלתי תחטאו כי כל מי שיש לו בושת פנים שהיא יראתו האמורה לא במהרה הוא חוטא. עוד ירצה באומרו לבעבור נסות אתכם כדי שלא תהיה לכם טענה למה לא ינבא ה' את כל ישראל, הרי ניסה אותם בנבואה ולא יכלו עמוד:
{כ} לא תעשון אתי וגו'. צריך לדעת אומרו תיבת אתי. ורבותינו ז"ל (מכילתא) דרשו שלא יעשו הכרובים ד', והוא אומרו אלהי זהב שמעלה עליהם כאלו עשו אלהי זהב, ולא יעשו הב' של כסף ואם עשו מעלה עליהם וכו', גם שלא יעשו צורה לדמיון ה' להשתחוות לה (ר"ה כ"ד.) וכוונתם לה' ולא צורת שמשים של ה'. ונראה לפרש הכתוב בדקדוק עוד למה חזר לומר פעם ב' לא תעשו לכם ולא הספיק במה שקדם לומר לא תעשון אתי וגו'. עוד למה דקדק לומר תיבת לכם:
אכן יכוין ה' לצוות על ב' מיני עבודות אל אחר, האחד הוא העובד באמונת לבו כי מאמין בה וכוסף לעובדה, וכנגדה אמר לא תעשון אתי אלהי כסף פירוש אלהי בכוסף וזה יורה על העובד מאמונת לבו. ודקדק לומר אתי כי העובד עבודה זרה ברצון נפשו הוא ממשיך בשורש נפשו בחינת הרע שבשורש העון ההוא והוא סוד (איכה ר' פ"א) נחש המקנן במגדל, כי כבר הודיענו הכתוב כי נפשות ישראל חלק אלוה ממעל דכתיב (דברים לב ט) חלק ה' עמו ובעובדו לעבודה זרה באמונת נפשו נותן מקום לס"מ ליכנס במקום שורש הנפש ההיא שהוא מקום הקדושה, והוא שאמר שלמה (משלי ל) תחת עבד כי ימלוך, והוא אומרו לא תעשון אתי, ואמר אלהי כסף פירוש לשון כוסף שהוא עובדו מכוספו בו רחמנא ליצלן. והב' היודע בלבו אמונה שלימה כי הכל הוא צואה בלי מקום אבל עובדה לסיבת הנאה להנאת המועיל כמו שתאמר שיתנו לו ממון על מנת לעובדה, ויאמר האדם בלבו רחמנא לבא בעי ובלבי אני מחרף ומגדף בעבודה זרה זו ואין מעשי אלא לתכלית הריוח, וכנגד זה אמר ואלהי זהב לא תעשו לכם פירוש הגם שאין לבו ונפשו מאמינים בה דבר אלא לצד שזה אהב הזהב ובשביל הנאת זהבו הוא משתחוה אף על פי כן לא תעשו, וגילה שחטא זה הוא דוקא בבחינת האדם שהוא פוגם עצמו וממעיט דיוקנו, והוא אומרו לכם לצד שלא חטא אלא במעשה והמחשבה מנגדת כגלוי לפני יודע תעלומות, לזה לא יעשה החטא סיבה שתכניע בחינת הרע את בחינת הטוב כמעשה הראשון:
נהנתם? יש לנו עוד תוכן משובח באתר
רוצים ללמוד דף יומי בגמרא? לחצו כאן ללימוד הדף היומי
רוצים ללמוד על פרשת השבוע? לחצו כאן לשיעורי תורה על הפרשה
רוצים ללמוד מתוך ספרי הקודש השונים אונליין? לחצו כאן לקריאת ספרי קודש
צריכים לשאול רב שאלות בהלכה או הנהגה? שאל את הרב שאלות בכל התחומים
רוצים להתפלל? תפילות חובה ורשות? לתפילות חובה, רשות וסגולות
רוצים לברך ברכת המזון? לקריאת ברכת המזון בנוסח עדות המזרח או אשכנז
נוסעים ממקום למקום? לחצו כאן כדי לקרוא תפילת הדרך או תפילה לטיסה