הדף היומי מסכת שבועות דף מח

דף היומי - שיעורי הדף היומי בגמרא תלמוד בבלי מסכת שבועות מבית "דרשו" עם הרב מאיר שפרכר שליט"א, הדף היומי בהבנה ובבהירות ומתיקות התורה
לשיעורים נוספים באתר דרשו: http://www.dirshu.co.il/

הדף היומי מסכת שבועות דף מח

[מוזיקה] שבועות דף מחילים בעזרת השם שורה שביעית מלמעלה אמר לחנוני תן לי בדינר פירות כולי שני סיפורים ראינו במשנה שיש ויכוח בין בעל הבית לבין החנובוני שמוכר פירות הנושא הוא שהבעל הבית מבקש פירות בשווי של דינר יש כאן שני מקרים שני סיפורים מקרה השני במשנה אבל אנחנו נפתח בו כי לפי רש"י במקרה הזה אין ויכוח מה הדין המקרה הוא כשהבעל הבית כבר נתן את הדינר לחנוני והוויכוח שיש לו עם החנווני שהחנוני טוען שהוא כבר נתן את הפירות ובעל הבית טוען לא קיבלתי במקרה הזה מחייבים את החווני שבועה הוא חייב להישבע שהוא נתן את הפירות פירות ואם לא הוא יהיה חייב לתת פעם נוספת לפי הטענה שלו הוא יצטרך לתת פירות אם הוא לא ישווה הוא יצטרך לשלם המקרה השני שהחנוני ודאי נתן את הפירות והוויכוח הוא האם הבעל הבית נתן את הדינר או לא הם הבעל הבית שילם כאן יש ויכוח במשנה בין חכמים לבין רבי יהודה לפי חכמים במקרה הזה הבעל הבית חייב שבועה חייב להישה שהוא שילם את הדינר ואם לא הוא יצטרך לשלם כאן רבי יהודה אומר כיוון שבעל הבית מוחזק כבר בפירות ידו על העליונה ולכן הוא לא צריך להישבה אלא החנוני חייב שבועה ואם החנוני לא ישבע הוא יצטרך לתת את הפירות מביאה הגמרא תניה אמר רבי יהודה אם מתי אני מודה שבעל הבית הוא זה שצריך להישבה שהוא נתן את הדינר בזמן שהוא לא מוחזק בפירות אלא הם צבורין ומונחין לפניהם גם אם הוא עשה קניין משיכה למשל אבל הפירות עדיין נמצאים ביניהם הפירות לא נמצאים ברשותו של הבעל הבית אז אם שניהן עוררין עליהן החנווני לא רוצה לתת את הפירות לפני שהוא מקבל את הכסף אף על פי שהפירות הם כבר שייכים לבעל הבית כי הוא כבר עשה בהם קניין אבל החנוני טוען אם אתה לא משלם אני לא נותן לך את הפירות והבלבית טוען שהוא כבר שילם והוא רוצה לקחת את הפירות מקרה כזה אומר רבי יהודה גם אני מודה שבלבית צריך להישבה שהוא נתן את הדינר ואם לא הוא הצטרך לשלם כי כאן הוא לא מוחזק בפועל בפירות הפירות נמצאים ומונחים לפניהם אבל אם הוא מוכזק בפועל בפירות שבעל הבית גם אפשילן בקופתו לאחוריו כעת הפירות נמצאים ממש אצלו ברשותו אז החנוני הוא המוציא מחברו ועליו הראיה ואז באמת בעל הבית לא צריך להישבע במשנה הבאנו את אותם שני מקרים שמדברים עליהם לעניין פירות את אותם שני מקרים מביאה המשנה גם לעניין שולחני לעניין מטבעות שולחני זה אדם שמחליף כסף לאנשים ומדובר כאן על אדם שביקש ממנו שיפרוט לו דינר יתן לו פרוטות נחושת בשובי דינר והמשנה מביאה בדיוק את אותם שני מקרים ואת אותם הלכות בדיוק נשאלת השאלה למה צריך להביא גם את המקרה של אמר לשולחני תן לי וכולי אחרי שכבר הבאנו את אותם מקרים בדיוק לעניין פירות למה באמת צריך את זה צריך את החידוש הזה שוב לעניין מטבעות כי השמעיין כמה הייתה המשנה הייתה שונה רק את המקרה לעניין פירות הייתי אומר באח כאמרי רבנן במקרה הזה רבנן אומרים שכנראה החנוני נתן את הפירות גם לפני שהוא קיבל את הכסף ולכן הבעל הבית צריך להשבע שהוא שילם משום דפרגיד דמרכבי הפירות עומדים להרכיב ולכן כמה שיותר מהר הוא רוצה למסור את הפירות לידי בעל הבית אף על פי שהוא לא קיבל ממנו כסף כיוון דמר כב לא משהו לי כיוון שהם יכולים להרכיב הוא לא משה אותם חוששים שמה הוא נתן לפני שהוא קיבל את הכסף לכן כן צריך בעל הבית להשב שהוא שילם את הכסף אבל גבי מאות דלא מרכבי הפרוטות האלה לא ירכיבו אימה הייתי אומר מודי לרבי יהודה רבנן מודים לרבי יהודה שלא ייתכן שהשולחני נתן את הפרוטות לפני שהוא קיבל את הדינר ואם הוא נתן את הפרוטות כנראה הוא קיבל את הדינר ובעל הבית לא יצטרך להישבה לכן צריך לחדש שגם כאן בעל הבית צריך להישבה והיא התמר בהה אם המשנה הייתה שונה רק את האופן של המטבעות הייתי אומר דווקא בהכאמר רבי יהודה דווקא כאן רבי יהודה אמר שלא צריך להישבע כיוון שמאות לא מרכיבים והשולחני לא נותן את הפרוטות לפני שהוא קיבל את הדינר אבל בהך לגבי פירות אימה הייתי אומר מודלו לרבנן רבי יהודה מודה לרבנן שבלבית צריך להישבה כיוון שפירות מרכיבים מהר אז החנוונים ממהר לתת את הפירות לפני שהוא מקבל את הכסף ואולי באמת יכול להיות שבעל הבית לא שילם ובעלבית צריך יצטרך להישבה צריך לכן צריך לרדש שגם כאן חולק רבי יהודה וסובר שבעל הבית לא צריך להישבה ובמילים אחרות לכן המשנה מחדשת את שני המקרים כדי לומר שבשני המקרים יש את הויכוח בין רבי יהודה ורבנן עוד ראינו במשנה כשם שאמרו הפוגמת כתובתה אישה שיש לה שטר התחייבות מבעלה שאם היא תתגרש או תתעלמני תגווה מנכסיו סכום קצוב וכשהיא באה לגבות עם שטר הכתובה היא מודה על חלק מהחוב שכבר שולם אז היא בעצם החלישה את הכוח של השטר כי בשטר כתוב שחייבים לה את מלא הסכום והיא מודה שהחלק כבר היא קיבלה לא תיפרה אלא בשבועה את השאר שהיא רוצה לגבות היא לא יכולה לגבות עם השטר של הכתובה לבד כיוון שהיא בעצמה מודה שאין לו את מלא התוקף כי חלקו שולם את השאר בשביל לקבל היא תצטרך להישבה שהיא לא קיבלה כן אותו דבר היתומים לא יפראו כשהם באים באים לגבות חוב שהיו חייבים להביאם הצטרכו לישבה שלא ידוע להם שהחוב הזה כבר שולם מבררת הגמרא ממן ממי האיתומים לא גובים אלא בשבועה אם נאמר אי לימה מהלובה עצמו שלקח הלוואה מאבא שלהם איך זה ייתכן אבואון שקיל בלא שבועה אם אביהם היה חי הוא היה גובה מהלובה בלי שבועה האם עליהם אנחנו נחמיר היתומים אנחנו בדרך כלל מקלים אין הוא בשבועה עליהם אנחנו נחמיר שיצטרכו לגבות רק על ידי שבועה אלא החיק אמר זה הכוונה של המשנה וכן היתומים של המלווה שרוצים לגבות מן היתומים של הלובה לא יפראו מהם אלא בשבוע כמו שאביהם המלווה עצמו אם הוא היה רוצה לגבות מהיתומים של הלווה הוא היה צריך להישבע שהוא לא קיבל את החוב מאביהם מביאה הגמרא רב ושמואל דאמרי תריוו לא שנינו שהיתומים נשבעים וגובים את החוב אלא שמת מלווה בחיי לובה שאבא שלהם כשהוא נפטר הלווה עדיין היה חי אבל מת לובה בחיי המלווה אם בזמן שאבא שלהם היה חי כבר מת הלובה ואבא שלהם היה גובה את החוב מהיורשים שלו ובשביל זה הוא היה צריך להישבה להם כי הרי אדם לא יכול לגבות מהעיתומים בלי שהוא נשבע להם שבאמת אבא שלהם לא שילם עדיין אז אם כן ככבר נתחייב המלווה לבנה הלובה שבואה ואין אדם מוריש שבואה לבניו אדם לא מוריש לבניו ממון שכדי להוציא אותו צריך להישבה ולכן הם מפסידים כיוון שאבא כדי להוציא ממון מהתומים היה צריך להישבה אז כשהוא נפטר והוא השאיר ירושה לבנים הוא לא השאיר להם ירושה כזאת שאם הוא היה רוצה להוציא את הממון הזה הוא היה צריך להישבה ואם כן במקרה הזה הם מפסידים מביאה הגמרא כעת דיון גדול על ההלכה הזאת של רב ושמואל שלחו הכמי דרבי אלעזר הגמרא מביאה קודם כל דעה שחולקת על דברי רב שמואל דברי רבי אלעזר שאלו אותו שבועה זו שהתחייב המלווה מה טיבה היינו מה כוחה משום שהיתומים של המלווה לא יכולים לשוו את אותה שבועה ממש מפקיעים את ממונם הרי בפועל היתומים של הלווה חייבים להם כסף כי הרי אבא של היתומים האלה לקח הלוואה מאבא שלהם למה שלא ישעו היורשים של ה מלווה שאביהם לא אמר להם שהחוב הזה נגבע שישבו כמו שראינו במשנה את סוגי שבועות שהיתומים יכולים להישבע ויגבו את הממון כך שאלו את רבי אלעזר שלח להוא אמר להם רבי אלעזר באמת היורשין נשבעין שבועת היורשין ונטלין אני חולק על רב שמואל זאת אומרת אם הלובה נפטר בחיי המלווה והמלווה כדי לקבוט את החוב מהיורשים של הלווה היה צריך להישוע להם ואחר כך המלווה עצמו נפטר הוא כן מוריש את השבוע לבניו הבנים הם ישבעו לבנים של הלובה ויגבו מהם את החוב כך סובר רבי אלעזר אם כן נמצא שיש ויכוח רב ושמואל ורבי אלעזר במקרה הזה אנחנו נעריך בדיון בדברי רב ושמואל מביאה הגמרא כהמשך לדיון על דברי רב ושמואל שלחו ה שלחו שוב בימי רבי עמי בזמנו של רבי ימי שהיה בתקופה מאוחרת יותר לשאול מה תיבה של השבועה הזאת למה באמת היתומים לא נשבעים לפי רב ושמואל אמר רבי עמי כולה הישלחה ואזלה כל כך הרבה הם שואלים את אותה שאלה ישכחינן בטעמה אם היינו הוצאים טעם בדין של רב שמואל מלא שלחינן להו האם לא היינו שולחים את התשובה אלא אמר רבי עמי הועיל ואתה לידן כיוון שדינו של רב דינם של רב ושמואל הגיע לידינו נעימה במילתא נאמר כאן איזשהו חידוש במקרה שבאמת הלווה נפטר בחיי המלווה והמלווה עמד בדין כדי לקבות מהיורשים של הלובה ובית דין פסקו שהוא ישבה ויתול את החוב ומת לפני שהספיק להישבה כבר נתחייב המלווה לבני הלובה שבועה ואין אדם מוריש ממון שהוא חייב עליו שבועה לבניו אבל אם עדיין לא עמד בדין מחדש כאן רבי ימי ומת המלווה והוא עדיין לא התחייב לבני הלווה בבית דין שבועה כאן היורשין כן נשבעין לבני הלובה שבועת היורשים שמפורטת במשנה ונוטלין מהם את החוב של אביהם שואלת הגמרא מתקיף לה רב נחמן התו דינה כמחייב לישבואה רק בגלל בית הדין המלווה חייב שבועה לירשים של הלובה מעיד דשכיב לובה יחייב לי מלווה לבני לווה שבועה ההתחייבות של השבועה באה ברגע שהלובה מת והחוב עבר ליורשים שלו אז כדי להוציא את החוב צריכים להישבע להם מה זה משנה אם הם עמדו בדין או לא אלא אמר רב נחמן אני לא מסכים עם רבי ימי אין הבדל אם האבא הספיק עוד לעמוד בדין בפני היורשים של הלובה או לא אלא יהי תל רב דשמואל אם ההלכה כמו רב ושמואל אז ההלכה כמותם בכל אופן איתה בכל מקרה ה יורשים מפסידים כי האבא לא מוריש שבועה לבניו והיא לתא אם לא פוסקים כמו רב ושמואל והורשים נשבעים שבועת היורשים ונוטלים לטא אז בכל אופן אין הלכה כמותם זאת אומרת במילים אחרות אם אתה פוסק כמו רבי אלעזר שחולק על רב ושמואל אז בכל המקרים אין הלכה כרב ושמואל שואלת הגמרא מזה שאמר רב רב נחמן אם נכונים להלכה דברי רב ושמואל אז בכל המקרים ככה ההלכה אז זאת אומרת נראה שרב נחמן בעצמו עלמה מספקלי הוא מסתפק אם מהלכה כרב ושמואל או לא נשאלת השאלה והרי אמר רב יוסף ברמנייומי עבד רב נחמן עובדה רב נחמן פסק להלכה במקרה שאדם נאמר טובע מחברו אתה חייב לי 100 זוז לא קשור לורשים סתם אדם טובע מחברו אתה חייב לי נאמר 100 זוז חברו מודה במקצת אני חייב לך רק 50 אז מה המקרה מה מה ההלכה מודה במקצת חייב שבוע זאת אומרת שהלווה יצטרך להישבה שהוא לא חייב יותר מ-50 ואז הוא יהיה פטור מלשלם יותר מ-50 אבל אם הלווה הזה יודעים עליו שאין לו בעיה להישבה לשקר הוא חשוד על השבוע אי אפשר להשביע אותו אז מה עושים המלווה נשבע שהוא לא קיבל שהוא לא קיבל כלום והוא מקבל את כל ה-100 אבל אם גם המלווה חשוד שהוא ישבע לשקר אם היו שניהם חשודים על השבועה אז ראינו במשנה שיש ויכוח רבי מאיר ורבי יוסי האם יחלוקו שחולקים ביניהם את הנושא שהוא בוויכוח את הסכום שהוא בוויכוח או חזרה שבועה למקומה עכשיו במקרה הזה פסק רב נחמן יחלוקו רואים שהוא לא סובר חזרה שבועה למקומה עכשיו מה פירוש חזרה שבועה למקומה רב ושמואל אומרים שכיוון שאף אחד לא יכול להישבה אז מפסידים עכשיו רב ושמואל מבארים את דברי רבי מאיר כמו המסקנה של הגמרא שזה דעתו של רבי מאיר חזרה שבועה למקומה וכאן אנחנו רואים שרב נחמן בכלל לא סובר את הרעיון הזה של חזרה שבועה למקומה אלא הוא סובר יחלוקו מסבירה הגמרא נכון באמת רב נחמן סובר כמו רבי יוסי במקרה ששניהם ששני בעלי הדינים לא יכולים להישבה שיחלוקו אבל מה שהוא אומר היא אית לדברי רב ושמואל הכוונה לדבריו דרבי רבי מאיר כאמר לפי דברי רבי מאיר שסובר חזרה שבועה למקומה בדף מז ורב ושמואל אמרו לפי זה שכיוון שחזרה לשבועה למקומה היורשים לא יכולים להישבע שבועת אביהם ולכן הם מפסידים לפי דברי רבי מאיר אמר א רב נחמן שאם נכונים דברי הרב ושמואל אז זה יהיה ההלכה ולי אבל רב נחמן עצמו לא סביר עליי הוא לא סובר כמו רבי מאיר שחזרה שבועה למקומה אולי הוא סובר לעניין ששניהם חשודים על השבועה כמו רבי יוסי שיחלוקו על כל פנים אנחנו חוזרים חזרה לנושא של רב ושמואל הם אמרו אין אדם מוריש שבואה לבניו אדם לא מוריש לבניו ממון שכדי להוציא את הממון הוא היה צריך להישבע ולכן בניו מפסידים לא יכולים לקבו את הירושה הזאת מביאה הגמרא על זה ארבע קושיות קושיה הראשונה מתיב רב אוש משנה במסכת כתובות הרי כשאדם מתחתן הוא מתחייב לאשתו בכתובה שאם היא תתגרש או תתעלמן הוא יקבל ממנה את הסכום שהוא מתחייב בכתובה אומרת המשנה במסכת כתובות דף קד שאם האלמנה לא התפרנסה מהירושה של בעלה בבית היתומים אלא היא הייתה בבית ביה אצל המשפחה המשפחה שלה אז יכולה לקבוות את כתובתה עד 25 שנה אבל אם עברו 25 שנים והיא לא טווה את כתובתה היא הפסידה ממשיכה המשנה אם אלמנה לא גבותה את כתובתה מיורשי הבעל ומתה עכשיו היורשים של האלמנה יכולים להיות היורשים של בעלה אבל יכול גם להיות היורשים שלה זאת אומרת יכול להיות שהבנים של בעלה זה מאישה אחרת היורשים שלה טובעים את כתובתה מזכירים את כתובתם מיורשי הבעל גם כן עד 25 שנה ממת הבעל אף על פי שהבעל מת וכדי לקבוט את הכתובה האישה הייתה צריכה להישבע ליורשים שהיא לא קיבלה את כתובתה בכל זאת כשהיא מתה היורשים שלה גובעים את כתובתה בשבועת היורשים אף על פי שהם אינם יכולים להשבע את השבועה שהיא התחייבה וקשה על רב ושמואל שאמרו שאדם לא מוריש לבניו שבועה שכדי להוציא את הממון הוא צריך להישבה אלא הם מפסידים מתרצת הגמרא אחמי זכינן כאן במשנה באיזה מקרה מדובר שהיא כבר נשבעה ליורשי הבעל שהיא לא נפריעה ואז היא מתה ולכן הורשים שלה כבר לא צריכים להישבע אלא הם גובים מביאה הגמרא קושיה שנייה על רבוש שמואל תשמע ממשנה אחרת מסכת כתובות בדף צ מי שנסא אישה הראשונה ומתה האישה הראשונה ונסה אישה שנייה ומת הבעל האישה השנייה או יורשי האישה השנייה אם היא מתה אחריו קודמין לקבות את תובתה לפני יורשי האישה הראשונה רואים שאף על פי שהבעל מת קודם יורשי האישה גובים את כתובתם מיורשי הבעל בשבועת היורשים אף על פי שהם לא יכולים להשבת השבוע שהאישה התחייבה גם כאן האישה הייתה אמורה להישבה כדי לגבות תרצת הגמרא חינם היא את אותו תירוץ מדובר כאן שהיא נשבעה ואחר כך היא מתה ולכן הירשים לא צריכים להשבע את השבועה שלה קושיה שלישית על דברי רב ושמואל תשמע ממשנה נוספת מסכת כתובות שם כתוב לגבי אחד שה אמר לאשתו או ליורשה של אשתו שהם לא יצטרכו לישבה כשיבואו לקבוות את כתובתם ההלכה היא שרק הוא עצמו לא יכול להשביע אבל במקרה למשל שהוא גירש אותה אבל יורשיו אם הוא מת והיא התלמנה ממנו והיא רוצה לקבוות את הכתובה מהיורשים הם כן משביעין אותה או את יורשיה ואו את הבאים ברשותה את הבאים בכוחה היינו שקנו ממנה את כתובתה אבל בכל אופן רואים מכאן מדברי המשנה שהיורשים משביעים את יורשי האישה אף על פי שהאישה התחייבה שבועה אתה רואה שהיורשים כן יכולים להישבע הם כן ירשו דבר שהמוריש שלהם היה מחוייב בשבועה תרצת הגמרא אמר רב שמעיה המשנה מדברת בשני אופנים לצדדין קטני מה שכתוב משביעין אותה זה באלמנה אבל מה שמשביעין את יורשיה מדובר רק בגרושה שהבעל עדיין חי שהיא לא התחייבה לו שבועה והיא מתה בחייו ואחר כך הוא מת כיוון ש כשהיא מתה הרי לא היה כאן חיוב של שבועה בחייה זאת אומרת לפני שהיא מתה הרי לא הייתה צריכה להישב כדי לקבוט את הכתובה כי הרי גרושה והיא יכולה לגבות מהבעל בלי להישבע בשבילו אז לכן כשאחר כך היא מתה היא כן מורישה לבניה את הממון הזה כי זה לא דבר שהוא שכדי להוציאו היא עצמה הייתה צריכה להישווה ולכן היא כן מורישה את זה לבניה קושיה הרביעית כעת מברייתא מטיב רב נתן ברשעיה יפה כוח הבן שגובה חוב מכוח האב אף על פי שהספרה אומרת שהאב שהוא הבעל חוב בעצמו כשהוא גובה אמור להיות יפה ככו יותר בכל זאת הבן גובה שתרחוב מהיתומים של הלובה בין כשאין עדים שאביו אמר בשעת מיתתו ששטר זה לא פרוע ואז הוא צריך להישבה שבועת היורשים ובין כשיש עדים שאב אמר לפני מיתתו שהשטר הזה לא פרוע ואז הוא גובה הבן שלו בשבועה והב אינו גובה מהיתומים של הלובה אלא בשבועה כך אומרת הברייתא מבררת הגמרא היחידמי איך הברייתא מדברת שהמלווה צריך להישבוע דמת מת לובה בחיי מלווה למה אבא היה צריך להישבוע אם הוא בא לקבות את החוב שהוא שהוא לוה אם זה היה מהלווה בעצמו לא היה צריך לשבוע לו אלא מה מדובר כאן שמת לווה בחייו ולכן הוא היה צריך לשבוע ליתומים שלו וקטני כתוב בברייתא שהבן גובה בן בשבועה הוא בן שלא בשבועה מה פירוש בשבועה שבועת היורשין כשאין עדים ומה פירוש שלו בשבועה היינו כמו דברי רבן שמעון בן גמליאל שאומר במשנה שאם יש עדים שהאב אמר שהשטר הזה אינו פרוע אז היושים אינם צריכים להישבה רואים שאפילו אם מת הלווה בחיי המלווה שהמלווה היה אמור להישבה ליורשים שלו כדי לגבות מהם את החוב היורשים גובים על ידי שבועת היורשים ולא כדברי רב ושמואל מתרצת הגמרא אמר רב יוסף הבריתה הזאת כמו מי נשנתה כמו דת בית שמאי דמרי שהם אומרים שטר העומד לגבות נחשב כמו שהוא כבר גבוי דמי וכיוון ש זה נחשב כמו שזה גבוי המלווה נחשב מעכשיו כמו שהוא מוחזק בממון ולכן הוא מוריש את הממון הזה לבניו ובזה השלמנו את הארבע קושיות על דברי רב ושמואל ותראצנו את כל אחת מהקושיות מספרת הגמרא כעת כמה סיפורים סיפור ראשון יקל רב נחמן לסורה רב נחמן הזדמן לסורה נכנסו צו אליו לגבי רב חיסדה ורבבר אונה אמרו לי אז הם אמרו לו לי תאימר בוא שיבוא הרב נקרא ליד רב שמואל נעקור את הדין של רב שמואל שאומר שברגע שהאבא היה חייב שבועה בשביל להוציא ממון אז הוא לא מוריש כזה ממון לבניו אמר להוא אמר להם רב נחמן קף לי ואתה הי כולני פרסי האם טרכתי ובאתי כל כך הרבה פרסאות בשביל למעק קרא לה דרב ושמואל כדי לעקור את דבריהם של רב ושמואל אלא הבו בואו ותזמינו את עצמכם דלא דלא להוסיף עלה לא ללמוד מזה לגבי שבועה אחרת רב ושמואל דיברו על יתומים שגובים מיתומים עם אבי היתומים האלה היינו הלובה מת בחיי המלווה שאז המלווה עצמו היה צריך לגבות כיוון שהוא גבה מאיתומים על ידי שבועה אומרים רב שמואל שהיורשים כעת לא יכלו לגבות את זה כי האבא לא מוריש ממון כזה שכדי להוציא אותו היה צריך להישבה אבל לא נלמד לשאר המקומות זה כן אתם יודעים מה בסדר זה אני מוכן אתם רוצים שאני אעקור לגמרי דברי רב שמואל זה לא לא בשביל זה באתי לפה אבל אני יכול לומר שרק מה שרב ושמואל אמרו מפורש זה אנחנו נשאיר אבל מה שהם לא אמרו מפורש על שבועה אחרת לא איזה שבועה אחרת כגון מי ואמר רב פפא אדם שיש לו שטר שמישהו חייב לו כסף השטר הזה זה עם כוח חזק לגבות בו ברגע שהוא פוגם את הכוח של השטר בזה שהוא מודה שחלק ממנו פרוע פוגם את שטרו הוא הודע בבית דין שכבר קיבל חלק מהחוב שכתוב בשטר הדין הוא שהוא לא גובה את שאר החוב אלא בשבועה והוא מת אחרי שהוא הודע שחלק מהחוב נפרע לפני שהוא הספיק לישבה היורשין באים ורוצים לגבות כאן אנחנו אומרים שהוא כן מוריש לבניו דבר שבשביל להוציא הוא עצמו היה צריך להשבע היושן נשבעין שבועת היושים ונוטלין סיפור שני ההוא דשכיו מלווה שמת אחרי שמת הלווה שבמקרה הזה נעשה סדר במה אנחנו מדברים זאת אומרת היה פה בן אדם שנתן הלוואה למישהו ואותו מישהו מת עכשיו יש את היורשים שלו כדי להוציא מהיורשים הוא היה צריך להישבע להם לפני שהוא הספיק להישא ולהוציא את הממון הוא בעצמו גם כן מת ושביק ארבע הלובה שמת היה לו גם ערב שקיבל על עצמו להחזיר את החוב במקום הלווה ובאו היתומים לגבות מהערב את החוב ולא מהיורשים של הלובה סבר רב פפא למימר סבר רב פפא לומר גם כאן הנמי דלאוסיף עלהוא גם כאן יש לנו מקרה דומה לדברי רב נחמן שאמר מה שרב שמואל אמר הוא מפורש שהאדם לא מוריש לבניו בירושה דברים כאלה שהוא בעצמו כדי להוציא צריך להישוע זה רק מה שאמר מפורש אבל במקרה הזה לא רק אם הם באים לגבות מהלובה מהיורשים של הלובה אבל לא כשבאים לגבוות מהערב אמר לי רב הונה ברידה רב יהושע לרב פפה רב הונה ברידרב יהושע לא קיבל את הדבר הזה אמר לרב פפה את ארב בתריית מאזיל וכי יערב אחרי שיגבו ממנו לא ילך לבקש מהיתומים שישלמו לו את משהו שלם בשבילהם אז אם כן זה נחשב שהם גובים מהיתומים ועל זה נאמר הדין של רב שמואל שאדם לא מוריש לבניו כאלה כזה ממון שבשביל להוציא אותו הוא בעצמו היה צריך להיש שווה ואם כן הם לא גובעים בכלל סיפור שלישי ההוא דשכיב היה מלווה שנפטר אחרי שמת הלווה עכשיו אם כן זה דומה לסיפורים שסיפרנו עד עכשיו זאת אומרת הלווה מת אז כדי להוציא ממנו את החוב המלווה צריך להישבה ליתומים בסדר עכשיו המלווה גם כן מת ולא השאיר בנים אבל יש לו אחים שבק אחה סבר רמי ברחמה לומר לממר הנמי דלא להוסיף עלהו גם כאן זה מקרה שכן האח ירש כי מה שרב ושמואל דיברו שלא יורשים ממון שכדי להוציא אותו המורי שהיה צריך להישבה זה נאמר על בנים אבל לא הלך אחים אמר לי רבה לא זה לא נכון מה לי שלא פגדני אבא מה שונה השבועה שאדם נשבע על הירושה של אביו כדי לגבות הוא אומר שאבא לא א ציווה אותי שהוא כבר קיבל את החוב ואכן אני יכול לגבות שעל זה אמרו רב ושמואל שלא נשבעים אם המלווה כבר התחייב שבועה שלא נפרע מהלי שלא פקדני אחי מה ההבדל אם הוא אומר שאכי לא ציווה אותי שכבר החזיר את ה שהוא כבר קיבל את החוב בכל אופן מה זה משנה אם היורשים עם הבנים שלו האחים שלו על היורשים דיברו רב ושמואל וזה לא משנה אם זה בן או אח אמר רב אחה אשתה כעת לא נפסקה ההלכה לא התמרלחתה לגבי כש המלווה עצמו בשביל לגבוות היה צריך להישבע ליורשים של הלובה והוא נפטר האם פוסקים כרב ושמואל שהיורשים לא יכולים להישבע ולגבות לא נפסקה הלכה כרב ושמואל ומצד שני גם לא כמו רבי אלעזר שחלק ואמר שהם נשבעים שבועת הירורשים וכן נותלים את החוב לכן כיוון שלא נפסקה ההלכה בעניין הזה הי דיין הדעבד כרב ושמואל עבד דעבד כרבי אלעזר עבד מה שיעשה הדיין אם כרב ושמואל אם כרבי אלעזר מה שהוא עשה עשוי אמר הרב פאפה כיוון שאמרנו שלא נפסקה ההלכה בעניין הזה אז הי שטרה דיתמי יתומים שיש להם כזה שטר ש אבא שלהם הוריש להם שאיזה מישהו לקח ממנו הלוואה ואותו מישהו שהוא כבר מת וה תביעה היא על הי ליורשים לא מקרין לא מקרא קרין לי אתה לא קורא את השטר ומצד שני אתה לא יכול לקבוט עם זה לא הגבוהיה מגבינן בי למה לא תגווה עם זה הגבוהי לא מגבינן בי דיל מסביר לן כרב ושמואל אולי פוסקים כמו רב שמואל שכיוון שהאבא כדי לקבוות מהיורשים של הלובה היה צריך להישבה הוא לא מוריש כזה חוב לבניו ומצד שני לא קוראים את השטר הזה מקרא לא קראין עלי כרי דהי דיין הדעבד כרבי אלעזר דיין שפוסק כמו רבי אלעזר שהוא כן מוציא ממון כזה מהיורשים של הלובה על ידי שהיורשים של המלווה נשבעים שבועת היושין אז הרי עבד עסק הראוי לכן שמה יבואו לפני דיין שיגווה על ידי השטר לכן לא קוראים את זה מספרת הגמרא ההוא דיין הדעד כרבי אלעזר היה דיין שפסק כמו רבי אלעזר שהוא כן הוציא ממון שהיורשים קיבלו שאביהם היה צריך להוציא על ידי שבועה הבה צורבה מרבנן במטי היה במקומו תלמיד חכם צעיר אמר לי אז הוא אמר לאותו דיין הייתינה הגרת ממערבה אני אביא איגרת מארץ ישראל ששם כתוב דלתנחת כרבי אלעזר שההלכה היא לא כמו רבי אלעזר אמר לה אז הדיין אמר לו לכי תיתי כשתביא את השטר הזה נפסוק שאין הלכה כרבי אלעזר אבל כעת אני פוסק כמו רבי אלעזר התה לקמי דרב חמה הלך אותו תלמיד חכם לפני רב חמה לספר לו שהדיין הזה פוסק כמו רבי אלעזר אמר לרב חמה מה אתה רוצה הרי אמרנו הי דיין דעבד כרבי אלעזר עבד הרי פסקנו שאם דיין פוסק כמו רבי אלעזר הוא נוהג כראוי אז אם כן הפסק הזה קיים עוד ראינו במשנה ואלו שברשימה נשבעין גם בלי שמבקשים מהם שישבו שלא בטענה אז הגמרא הבינה בהתחלה שמדובר פה סתם בן אדם יום אחד תעורר בבוק בוקר הוא רוצה להוכיח שהוא אדם ישר ונאמן הוא הולך ונשבע הטו בשופטניסכינה מדברים פה על שוטים שבאים לשבע אפילו שאף אחד לא טבע אותם שבועה תראה את הגמרא לא מדובר פה סתם בבן אדם שקם בבוקר והחליט לישבה כדי להוכיח נאמנות האחיקה אמר ככה הכוונה של המשנה ואלו שאנחנו נפרט האלה במשנה נשבעין שלא בטענת ודאי לא בטענת בריא אלא בטענת שמע גם אם אומרים להם רגע רגע רגע יש כאן ספק אולי השארת אצלך מהממון שלי הם צריכים להישבוע אף על פי שמעיקר הדין אין חיוב שבועה אלא כשהטובע הוא טובע בטענת ודאי איזה נשבעים אפילו בלי טענת ודאי אז ראינו במשנה השותפין שיש כאן ספק כמובן הם לא חלקו ביניהם עדיין את השותפות אז א אפשר שאחד מהשותפים ישביע את השני מטענת ספק והריסין פועלים שעובדים בשדה של בעל הבית שמתחלקים ביבול שגדל לפני שהם חלקו גם כן אפשר להשביע אפילו בטענת ספק והאפוטרופסין אלה שממונים ומתעסקים עם הממון של מישהו א למשל של העיתומים אז גם כן אם יש איזשהו ספק אז אפשר להשביע אותם בטענת ספק וכן מקרה דומה של אפוטרופוס לגבי אישה שבעלה מינה אותה שתעסוק בנכסיו גם כן אפשר להשביע אפילו על טענת ספק וכן ראינו במשנה עוד מקרה אחד אחרון בן הבית הכוונה כאן שיש כאן אחים שירשו ירושה ואחד מהם הוא זה שעוסק בירושה שלהם ואלה שיש ספק אולי כ הרי מתעסקים בממון שאינו שלהם ויש ספק אולי הם עקבו קצת בידיהם אז אפשר להשביע אותם אפילו בטענת שמע מביאה הגמרא לגבי המקרה האחרון של בן בית תנא ברייתא בן בית שאמרו שמשביעים אותו בטענת שמע לא הכוונה שהוא נכנס ויוצא ברגליו בשביל לשמור על הנכסים אלא הכוונה שהוא אחד מהאחים שהוא ממש מכניס לו פועלים ומוציא לו פועלים ממש מתעסק בנכסים שירשו מאביהם או שקונה ומוכר את הפירות פירות מהנכסים מכניס לו פירות מוציא לו פירות היות והוא מתעסק בממון של שאר האחים יכולים להשביע אותו אפילו מספק שואלת הגמרא מה ישנה הנה מה שונים אלה שברשימה שאפשר להשביע אותם אפילו בטענת ספק אוה הגמרא היות והם תורכים בממון משום דמורו באתר הם מורים לעצמם התר לעכב קצת יותר מהממון בידם כיוון שהם אומרים אנחנו תורכים בממון הזה אולי מגיע לנו לכן הטילו עליהם שבועה בטענת שמע אמר רב יוסף במניו מאמר בשם רב נחמן אנחנו הרי יודעים שכשיש כאן ויכוח בין טובע לבין נטבע נדבר על מקרה רגיל אדם טוען שנתן הלוואה למישהו מהזוז והוא בא וטובע ממנות החוב והלובה מודה במקצת הוא מודה על 50 זוז אז הוא חייב שבועה שהוא באמת לא חייב יותר מ-50 זוז בשביל להיות פטום לשלם יותר מ-50 עכשיו ראינו בתחילת פרק שבועת הדיינים שהטענה צריכה להיות שתי מאות כסף שזה המטבע הזול ביותר שעשוי מכסף שתי מטבעות כאלה צריכה להיות הטענה ויש ויכוח בין רב ושמואל מה הכוונה הטענה שתי כסף לפי דעת שמואל הכוונה זה התביעה אם פותחים כאן תביעה דהיינו למשל המלווה טוען שהוא נתן הלוואה של שתי מאות כסף הוא מודה לו למשל על פרוטה והוא כופר בשאר אז יש כאן שבועת מודה במקצת זאת אומרת שהוא סובר שהתביעה צריכה להיות לפחות שתי מאות כסף כך סובר שמואל לעומת זאת רב סובר שההכחשה הכפירה צריכה להיות בשתי מאות כסף זאת אומרת מדובר פה שהמלווה כיוון שההודעה צריכה להיות לפחות בפרוטה אז נגיד ככה המלווה טובע את הלווה אתה חייב שתי מאות כסף ועוד פרוטת נחושת והלובה יאמר לו פרוטה אחת אני מודה לך שאני חייב ושתי מאות אני כופר ואומר שאני לא חייב זה הכוונה שתי מאות כסף עכשיו לעניין זה זה מה שאומר כת רב נחמן מה שאמרנו שמשביעים בטענת ספק את הרשימה הזאת שמנינו שהם עוסקים בממון של אחרים והוא שיש טענה בעיני ושתי כסף דווקא כשטובע אותו שמה הקבת משלי שתי כסף והוא מודה לו במקצת אז תקנו שהיא שווה זה דומה לשבועת מודה במקצת דאורייתא שזה טענת שמע אבל אם אין טענה על שתי כסף לא נשבע כי הרי אף בטענת ודאי אין חיוב שבועה דאורייתא שואלת הגמרא כמו מי סובר רב נחמן כמן כשמואל שסובר שהיא מודה במקצת טענה של שתי כסף חייו שבועה ואתה נרבחיה לסיו לרב הרי שנינו ברייתה להוכיח כמו רב שצריך לקפור להכחיש בשתי כסף חוץ מפרוטה שבה הוא מודה הגמרא אימה אפשר לומר בדברי רב נחמן שהוא סובר כמו רב והכוונה כפירה טענה שתי כסף כרב הרעיון הוא בסך הכל שנכון שכאן משביעים בטענת ספק אבל זה צריך להיות כזאת סוג כזאת שבועה שבטענת ודאי באמת הוא היה מחוייב שבועה הבאה אז כאן בספק משביעים אותו עוד ראינו במשנה שכל מה שאפשר להשביע בטענת ספק את השותפים והאריסים זה רק כשמד עדיין שותפים הם עדיין אריסים והם עדיין לא חילקו ביניהם את הממון אבל ברגע שחלקו השותפים והאריסין אין יכול להשבי בטענת ספק אבל אם נתגלגל עליו שובה ממקום אחר עם אותו שותף או אותו הריס כבר גם ככה יש להם תביעה אחרת של ממון שעל התביעה הזאת הוא כבר נשבע מגלגלים עליו שועה גם על הספק הזה לאחר חלוקה שואלת הגמרא היא באה אלהו מהוא לגלגל בדרבנן אם השבועה שהוא התחייב זה לא שבועה מהתורה אלא השבועה מדרבנן האם גם שם כבר הוא ישבע לו על ידי גלגול גם על הספק שהתעורר אחרי החלוקה אבל במסקנה הגמרא מוכיחה שכן מביאה הגמרא תשמע נראה לפי הסדר הברייתא אומרת שאם אדם לבה מהמלווה לבנו ערב שנת שמיטה הרי התורה אומרת שאחת ההלכות שקשורות לשנת שמיטה זה שמיטת כספים שמות כל בעל משה מראהו אני מקווה שאני אומר את הלשון נכון לא משנה אבל הרעיון הוא שאדם צריך לוותר על החובות שאנשים חייבים לו בשנת שביעית שנת שמיטה כמובן שזה פרטי הלכות אבל הרעיון הוא שהוא מוותר על החובות שלו הוא צריך הוא חייב לוותר להשמיט את החובות עכשיו אם אדם לבע מהמלווה ערב שביעית ולמוצאי שביעית כשהשביעית כבר שימתה את החוב נעשה הלובל המלווה שותף או הריס אף שכעת שהוא שותף או הריס הוא יכול להשביע אותו שבועה מספק שלא לא יקב בידו כלום אין מגלגלין על ידי השבועה זו שבועה על ההלוואה מדייקת הגמרא טעמה למה הוא לא יכול לגלגל משום דלוה אמנו ערב שביעית דעת שביעית אפקתי מכיוון שההלוואה הייתה לפני שביעית ועכשיו בשנת שביעית אז יש כאן הפקעה והשנת שביעית משמטת את החוב ואין והיא משמטת גם את השבועה על החוב כמו שנראה בהמשך אבל אם לוה לו בשאר שני שבוע סתם ככה שנה רגילה לא מדברים פה כעת על שמיטה אז אם הוא חייב לו מגלגלין שבועת הלוואה באופן שלא הודה במקצת על ידי שבועת השותפים שהיא שבוע דרבנן רואים שמגלגלים שבועה גם על ידי שבועה דרבנן אז בהתחלה מנסה הגמרא לדחות לא תמה אל תדיק מהבריתא השאר שני שבוע כן מגלגלים אלא המה תדאק שאם נעשה לו שותף אוריס ערב שביעית וחלקו ולמוצאי שביעית לוהמנו והודעה לו במקצת שנתחייב לו שבועה דאורייתא להלוואה מגלגלים גם את שבועת השותפים והברייטא באה לומר ששביעית משמתת רק את ההלוואה ולא את השותפות ולא את השבועת השותפים אבל הגמרא לא מקבלת את זה כי ה בעדיה קטן להי את הדין הזה כתוב מפורש בריתא לא צריך ללמוד את זה מהדיוק מחלק הראשון כי הרי כתוב בהמשך אם נעשה לו שותף או אריס בערב שנת שמיטה בערב שנת שביעית והם חלקו ולמוצאי שביעית לו ממנו והתחייב לשבועה שהודה במקצת מגלגלין על ידי השבועה הזאת את שבועת השותפים אלא שמ מינה מהחלק הראשון שנקטו דווקא במוצאי שביעית שהוא לא יכול לגלגל אבל בשאר השנים הוא כן יכול לגלגל שבוע להלוואה גם על ידי שבועת השותפים רואים מכאן שמגלגלין בשבועה דרבנן ברגע שהוא נשבע שבועה דרבנן הוא כבר נשבע גם על השבועה של האלה של השותפים וכדומה על טענת ספק שמ מינה אמר רב הונה על ידי כל שבועה שהוא מתחייב מדרבנן מגלגלין עליו שבועה אחרת חוץ מבעל הבית שאומר לסכיר שילמתי את שכרך והשכיר אומר "לא קיבלתי." וחכמים תיקנו שהשכיר נשבע ונוטל את שכרו שעם שבועה כזאת אין מגלגלין שבועה אחרת כיוון שהשבואה היא לא מן הדין אלא כדי לפייס את דעתו של בעל הבית הוא היה אמור לשלם לשכיר בלי שבועה ולמה השכיר נשבע כדי לפייס את דעתו אז לכן שבועה כזאת לא מגלגלת שבועה אחרת הרב חיסדה אמר בדיוק כמו רב הונה אבל בלשון אחרת הוא לא אמר לכל מגלגלין חוץ משכיר שאין מגלגלין אלא לכל אין מקילין עליו חוץ משכיר דמקילין היינו על ידי כל שבועה שהוא מתחייב מדרבנן לא מכילים עליו לא לגלגל שבועה ממקום אחר אלא כן מגלגלים חוץ מסכיר שמכילים שלא מגלגלים עליו שבועה ממקום אחר מה היא בעיניו בעצם במה הויכוח מה זה משנה אם אתה אומר בלשון שלכל מגלגלין חוץ משכיר שאין מגלגלין או לכל אין מקילין חוץ מסכיר למקילין כביניו ההבדל ביניהם לפתוח לו כשהטובע לא טובע שיגלגלו עוד שבועה האם בית דין מציע לטובע אם הוא רוצה לגלגל לפי רבינה רב הונה שאמר לכל מגלגלין משמע שגם מציאים לו שישביע אותו ולפי רב חיזדה שאמר אין מקים היינו שאם הוא טובע לג לגלגל לא מקים שלא יהיה שווה אבל בית דין לא מציאים לו את הרעיון הזה להשביע ראינו במשנה והשביעית כמו שהיא משמנת את החוב היא משמנתת גם את השבועה הראשונים דנים באיזה מקרה צריך את החידוש הזה כי הרי אם הוא לא חייב לו כסף על מה הוא נשבע אבל בכל אופן מנמי למנען לומדים שהוא כבר לא יצטרך להישבה אחרי שנת השמיע השביעית אמר רב גידל אמר בשם רבדמר קרא פסוק אומר לגבי השביעית שנת השמיטה כתוב איזה דבר השמיטה מלשון דיבור אז דורשים אפילו דיבור היינו אפילו חובת שבועה על הממון שנת השביעית משמטת הדרן הלך פרק שביעי פרק כל הנשבעין ועד כאן דף ח
לצפיה בתכנים נוספים: