הדף היומי מסכת שבועות דף כ

דף היומי - שיעורי הדף היומי בגמרא תלמוד בבלי מסכת שבועות מבית "דרשו" עם הרב מאיר שפרכר שליט"א, הדף היומי בהבנה ובבהירות ומתיקות התורה
לשיעורים נוספים באתר דרשו: http://www.dirshu.co.il/

הדף היומי מסכת שבועות דף כ

שבועות דף כ מתחילים בעזרת השם דף יט עמוד ב תחילת פרק שלישי פרק שבועות שתיים אנחנו פותחים ועוסקים בנושא העיקרי של מסכת שבועות עניין השבועה התורה אומרת נפש כי תשווה לבטא בשפתיים אנחנו אנחנו מדברים כעת על השבועה שמכונה שבועת ביטוי שאדם מבטא בשפתיים להרע או להתיב. מה הפירוש להרע או להטיב? אדם נשבע לעתיד שהוא לא יאכל. זה הכוונה להרעה. או שהוא נשבע שהוא יאכל. זה נקרא להתיב. זה שתיים שמפורשים בפסוק שמהם דרשו חכמים עוד שתיים סך הכל אין ארבע שבועה שאוכל ושלא אוכל זה שתי השבועות שמפורשים בפסוק וחכמים דרשו גם על העבר שאכלתי ונמצא שהוא לא אכל או שלא אכלתי ונמצא שהוא אכל אם אדם נשבע שבועה שלא אוכל ובסוף הוא אכל כמה כלשהו לפי רבי עקיבא חייב אם זה היה בשוגג הוא חייב קורבן ואם זה היה במזיד הוא חייב מלכות דברי רבי עקיבא אמרו לו חכמים לרבי עקיבא היכן מצינו בשאר ייסורים באוכל כלשהו שהוא חייב שזה שנשבע שלא יאכל ואכל כל שהוא חייב אמר להם רבי עקיבא, האכילה הזאת שונה משאר הייסורים וכי היכן מצינו במדבר ומביא קורבן בגלל שהוא ביטל את דיבורו שזה שנשבע מדבר ומביא קורבן על שביטל את מה שהוא דיבר מכיוון שהחיוב הוא על מה שהוא ביטל את דיבורו לכן חייב באכילה כלשהו כיוון שגם באכילה כלשהו הוא מבטל את דיבורו הוא נשבע שהוא לא יאכל הוא התכוון אפילו כלשהו ובזה שהוא שהוא אכל כלשהו הוא עבר על השבועה שלו. הבאנו במשנה שתי שבועות שאוכל שלא אוכל. משמע ששבועה שאוכל הכוונה שהוא כן יאכל. כי שהוא לא יאכל זה השבועה השנייה. לממרה דשאוכל דאכילנ משמע. אומר מי אני אקשה לך סתירה. יש ברייתה שמפרטת רשימה של שבועות שאדם מתכוון לאסור על עצמו לאכול משל חברו ואחת הדוגמאות שהוא אומר שבועה שאוכל לך הכוונה שיהיה אסור עליו מה שהוא יאכל משל חברו אתה רואה ששאכל הכוונה שהוא נשבע לאסור על עצמו אכילה שמה שהוא יאכל יהיה אסור עליו והגמרא מביאה את הרשימה של הלשונות שמובאים בברייתא שבועה לא אוכל לך שהוא נשבע שהוא לא אוכל משל חברו שבועה שאוכל לך אנחנו היינו אומרים שהוא נשבע שהוא כן יאכל אבל הברייטה מביאה את זה ברשימה של המקרים שהוא נאסר לאכול משל חברו שהוא מתכוון שיהיה אסור עליו מה שהוא יאכל משל חברו או לא שבועה שלא אוכל לך אני לא אני לא עוסר על עצמי בשבוע את מה שאני לא אוכל משלך. משמע שדברים שהוא יאכל משלו הוא כן עוסר בשבועה. והברייתא כתוב על כל המקרים האלה שהוא אסור באכילה משל חברו. אמר הבעיה לעולם שאוכל הכוונה דאכילנ ולא קש כאן במקרה שמסרבים בו לאכול מפצירים בו תאכל. והוא אומר שהוא לא אוכל. תאכל. הוא אומר שהוא לא אוכל. ואז הוא נשבע שאוכל. מתכוון לומר שהוא לא אוכל. מה שהוא יאכל יהיה אסור עליו. איך אנחנו יודעים שזה השבועה? כי הרי הוא לא רוצה לאכול. וזה מה שהוא נשבע. וזה הכוונה בדברי הברייתא. שאוכל הכוונה שהוא לא יאכל. שמה שהוא יאכל יהיה אסור עליו. כאן במשנה מדובר בשאן מסרבים בו. לא מפצירים בו לאכול. מתניתן בשאן מסרבים בו לאכול לכן אומרים שהוא נשבע שהוא יאכל הכוונה שהוא כן יאכליתא מדובר במקרה שהיו מפצירים ומסרבים בו לאכול וכאמר לא אכילנה תאכל ולא אכילנה חיקם ישתבח שאוכל מה פירוש שהוא נשבע שהוא יאכל זה בהמשך למה שהוא אמר שהוא לא יאכל ואחיק אמר זה הכוונה שבועה שלא אוכל אנו מה שהוא יאכל יהיה אסור תירוץ שני רבשי אמר בברייתא תנה שבועה לא שאוכל אלא שאי אוכל לך אבל שאוכל הכוונה שהוא יאכל ואם כן מה החידוש אחי למרה חידוש הוא מה עוד דתימה אני הייתי אומר אולי הוא באמת התכוון לישבה שהוא אוכל מהודתמה לישני דעית כלילי הוא בא לומר שאוכל ונתגמגם ואמר שהיא אוכל אבל מתכוון לומר שאוכל כי המשמלן שלא אומרים שהוא התגמגם בלשונו אלא באמת מת השבוע הייתה שאיכל ולכן הוא נאסר באכילה משל חברו. מביאה הגמרא תנו רבנן ברייתא. אדם אומר מבטה כיכר זו עליי. זה כמו שהוא אומר שבועה שלא אוכל כיכר זו. זה לשון שבועה. ממשיכה הברייתא. אם הוא נשבע היאר עלי כיכר זו אז לא בטוח שזה לשון שבועה שמתחייבים עליה הקורבן כי התנא של הבריתא מסתפק על האיסור של לשון ניסר האם הוא מחייב או פותר אם אתה אומר יסר לשון שבועה חייו ואם לו פטור בפשטות הבריתא שכתוב מבטע זה לשון שבועה ואחרי זה כתוב שר שבועה משמע שלשון יסר זה גם ודאי לשון שבועה כמו לשון מבטה לכן מסת לכן מתפללת הגמרא מה פירוש אם אתה אומר יסר לשון שבועה והרי אמרת יסר שבועה מבאר הביה אמר הביה אחי כמה זה ברור שאדם נשבע בלשון מבטע זה שבועה ואם הוא עבר על השבועה הוא חייב קורבן זה משוג מי שנשבע בלשון ניסר כגון אם הוא אמר יסר עליי כיכר זה זה נחשב כמו מתפיס בשבועה זה דבר מחודש פה במסכת שלנו שפה במסכת שלנו רואים את זה פעם ראשונה שבן אדם אה אמר על כיכר אחת שהוא נשבע שהוא לא יאכל אותה אחר כך הוא אמר על כיכר לחם אחרת שהיא תהיה כמו הכיכר הראשונה הכיכר הראשונה הרי הוא עשר אותה עליו בשבועה עכשיו השאלה היא האם הכיכר השנייה אם הוא יאכל אותה הוא יהיה חייב קורבן על מה שהוא עבר על שבואת ביטוי וכאן כשהוא אומר איסר זה הכוונה כמו שהוא מדפיס את ה איסור אם הוא למשל אומר על כיכר כיכר זו עליו אז אני חושב כמו שהוא מדפיס שהכיכר הזו תהיה כמו כיכר אחרת שהוא נשבע עליה שהיא תהיה אסורה עליו זה כמו מתפיס בשבועה. וכאן התנא מסתפק לגבי האיסור של יסר, לשון שבועה בלשון יסר, שזה הדפסה שהוא מדפיס את הכיכר הזו שהוא כעת נשבע עליה בלשון ניסר, שהיא תהיה אסורה ליו כמו כיכר שהוא כבר עסר על עצמו בשבועה. אם אתה אומר מדפיס בשבועה, אם תמצא מקור שמי שנשבע לאסור עליו כיכר אחת והוא אחר כך אמר על כיכר אחרת שתהיה כמו זו אם תמצא שאם הוא אחרי זה יעבור ויאכל את הכיכר השנייה יהיה חייב קורבן אז כמוציא שבועה מפיב דמי והוא גם יהיה התחייב קורבן על הכיכר הזו בלשון ניסר כי לשון ניסר זה לשון הדפסה ואם לו אם מי שמדפיס בשבועה זה לא כשבואה והוא אינו מתחייב אז גם בלשון ניסר זה כמו מדפיס ופטור זאת אומרת הגמרא מעמידה שלשון ניסר זה הכוונה שהוא מדפיס זאת אומרת זה כמו שיש לנו כאן ניקח דוגמה על שבועה על כיכר לחם יש כאן כיכר לחם אחת שהוא נשבע שהוא לא יאכל אותה אחר כך על כיכר לחם אחרת הוא נשבע שהיא תהיה יהיה כמו הכיכר הראשונה. אם אני אומר שהשבועה חלב ואם הוא יכל את הכיכר השנייה הוא יהיה חייב בשוגג קורבן ובמזיד מלכות אז לשון ניסר הוא גם יהיה חייב. ואם לא. כי לשון ניסר זה כמו לשון הדפסה. זה כאילו שהוא הדפיס כיכר אחת בכיכר אחרת שכבר אסורה עליו. ואף על פי שלכאורה נראה שלא מדובר פה שהוא באמת עשר על עצמו איזשהי כיכר. אבל עצם הלשון אישר זה כמו שהוא מדפיס במשהו שכבר אסור עליו. ואם תמצא מקור בתורה שאדם שהדפיס שבועה במשהו אחר שכבר אסור עליו בשבואה תמצא מקור שהדבר האחרון שהוא התפיס כעת אם הוא אכל אותו יהיה חייב קורבן בשוגג אז גם בלשון נסר הוא יהיה חייב קורבן אמרנו אבל על כל פנים בתחילת הבריתה דבר מוסכם שאם הוא נשבע בלשון מבטא זה שבועה הוא אמר מבטה כיכר זו עליי כי אומר שבועה שלא אוכלנו ואם הוא אכל הוא יהיה חייב קורבן ממה דמבטה שבועה? מנן שזה לשון שבועה ממש דכתיב או נפש כי תשווה לבטא בשפתיים אתה רואה ש שמבטא זה לשון שבועה אם כן לשון איסר נמי יהיה לשון שבואה ולא לשנת פסה נכתיב כל נדר וכל שבועת איסר רואים שיסר נקרא שבועה למה אתה אומר שהוא רק כמדפיס בשבואה אלא ממיסר לשון כמדפיס פיס בשבועה הוא למה אתה אומר שישר זה כאילו מדפיס במשהו אחר שכבר אסור בשבועה דכתיב או אסרה איסר על נפשה בשבואה משמע שעשה עשרה על ידי שהתפיסה בשבואה במשהו שהיא כבר נשבעה עליו היא עשרה שר על נפשה במשהו שהיא כבר נשבעה עליו שיהיה אסור עליה אז אם כן גם מבטה הלשון הזאת נמי א כתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה משמע שהוא מבטא ומדפיס על משהו שהוא שהוא כבר נשבע. אז למה פה אתה אומר שזה כן שבועה? ממש אלא אמר רבי מנין שהנשבע בלשון מבטה זה לשון שבועה. לומדים את זה מאחפסוק הזה. אישה שהתחתנה ויש עליה ייסורים של נדרים ושבועות. ככה התורה כותבת. אם היות תהיה לאיש היא מתחתנת ונדריה עליה או מבטה שפתיה אשר עשרה על נפשה. מה יש עליה? נדרים ומבטה שפתיה. היה היה צריך לכתוב כאן שנדריה עליה ושבועותיה עליה נדרים ושבועות למה כתוב נדריה עליה ומבטע שפתיה אשר עשרה על נפשה ואילו שבועה לא כאמר חייב להיות שבעצם כתוב כאן שבועה מבטה שפתה זה שבועה במה עשרה עצמה בשבועה במבטע רואים שמבטע זה לשון שבועה אם כן הבאנו את דברי הביה שמסביר את הברייתא כעת רב אמר הסבר אחר אתה אומר שיסר זה לשון שהוא מדפיס במשהו אחר. מה פתאום? לעולם אי מלאך. לעולם אני אומר לך מתפיס בשבוע לו כמוציא שבועה מפיב דמ. אם הוא נשבע על כיכר שהיא תהיה אסורה ליו אחר כך הוא אמר על כיכר אחרת שהיא תהיה כמו זו. אז הכיכר האחרת כיוון שהוא רק עשר אותה עליו על ידי הדפסה היא לא כמו שהוא נשבע עליה ממש בצורה ישירה. ולכן אם הוא יאכל ממנה הוא לא יחייב קורבן. והתנה כאן לא היה לו ספק אם הדפסה זה כמו שבועה גמורה או לא. ואחיקה אמר ככה דברי התנו מי שנשבע בלשון מבטע זה לשון שבועה מי שנשבע בלשון ניסר נמי זה לשון שבועה ממש וממשיכה הברייתא איסור יסר הכוונה ויסרי דיסר מה שאמרנו שאיסר זה לשון שבועה זה לא בכל לשון שהוא אומר כי הרי איתילו הכתוב ללשון איסר בין נדר לבין שבועה כי הפסוק אומר נדרה או עשרה שר על נפשה בשבועה. זה בא ללמד אותנו שאם מוציא הנודר בלשון נדר, אם הוא אמר בלשון נדר, מה ההבדל בין לשון נדר לבין לשון שבועה? הרי בשתי הלשונות הוא הרי עוסר על עצמו את אותו דבר שהוא בא לאסור. רק נדר הוא בא לאסור את אותו חפץ שהכיכר יהפוך להיות חפץ שאסור עליו בשבועה הוא עוסר על עצמו משהו הוא הבן אדם יש עליו עכשיו עוד איסור שנאסר עליו ואם כן כשבן אדם נשבע כיוון שהוא מציל על עצמו איסור הוא יכול להישוע גם על דבר שהוא לא קיים כרגע הוא יכול להשבוע שהוא לעולם לא יאכל אמ אמ איזשהו פרי שעוד לא עוד לא צמח או פרי שעוד פרי שעוד לא צמח הוא יכול לאסור על עצמו בשבועה אבל בנדר לא כי נדר הוא יכול לאסור את הפרי שכבר קיים הוא הופך אותו לאסור עליו כמו שזה כעת אחד מהמאכלים האסורים עכשיו אם הוא הוציא בלשון נדר איך נודרים שהוא אומר כיכר זה עליו הוא עוסר את הכיכר אם הוא אמר יסר כיכר זה עליו אז דינו כנדר אדם שנדר ועבר על נדרו הוא לא חייב קורבן כי הקורבן נאמר בלשון שבועה בסוף פרשת ויקרא ששמה נאמר החיוב קורבן על מי שנשבע ועובר על השבועה שלו כתוב שמה נפש כי תשווה לבטא בשפתיים כתוב שם לשון שבועה לא כתוב לשון נדר בלשון נדר אם אדם עבר על נדרו הוא לא חייב קורבן אז אם הוא אמר לשון איסור בנדר שהוא עשר את הכיכר עליו הכיכר נס רע והוא אמר את זה בלשון איסור אז הוא לא יהיה חייב קורבן אבל אם הוא אמר בלשון שבועה שהוא אמר על עצמו שבועה זה שהוא עוסר על עצמו ישר שהוא לא יאכל כיכר זה אז כיוון שזה לשון שבועה אז זה כמו שבועה והוא כן יהיה חייב קורבן אם הוא יאכל את הכיכר מבארת הגמרא היכן לא היכן ראינו שהמילה היא מוטלת בין נדר לבין שבועה כמו שכבר אמרנו ואם בית אישה נדרה אם נדרה כשהיא הייתה כבר אחרי החתונה או אשרה כתוב כאן נדרה או עשרה יסר על דפשה בשבוע אז יש כאן נדר אחר כך יסר אחר כך שבועה אז זאת אומרת שהיסר הוא בין הנדר לבין השבועה נמצא שיש ויכוח בין הבי לבין רבא על אדם שנשבע על כיכר אחת למשל שהיא תהיה אסורה עליו אחר כך הוא הדפיץ כיכר שנייה שתהיה כמו הכיכר הראשונה שעליה הוא נשבע מה הדינה של הכיכר השנייה שעליה הוא נשבר בלשון נשבע בלשון הדפסה לפי דעת רבה זה לא שבועה גמורה הבעיה אמר שזה ספק מביאה הגמרא ואז דולתמה הם הולכים לשיטתם דיתמר מדפיס בשבואה. אדם מדפיס כיכר בכיכר אחרת שהוא כבר עשר על עצמו בשבואה. הביה כאן הוא אומר שזה כמוציא שבוע מפיב דמי. זה ברור שזה שבועה גמורה. ותוספות שואלים הרי אמרנו מקודם על כל פנים ככה דעתו של רש"י שלפי הביה זה ספק. אם נמצא בתורה שמדפיס זה נחשב א שבועה גמורה אז גם בלשון ניסר זה יהיה לשון שבועה גמורה. באמת יש פה שאלה על דעתו של רש"י בביאור דברי הבייה ורבא אמר כמו שכבר הבאנו מפורש לאו כצי שבועה מפיב דחשב ממש שבועה גמורה מדפיסה לו כמוציא שואה מפיו מקשה הגמרא קושיה על רבה מברייתא מיטבי איזהו איסר האמור בתורה ואיזה דרך התורה אומרת שאם אדם נדר הנדר חל אדם שקיבל על עצמו שהוא לא יאכל בשר ביום שמת בו אביו וכעת הוא אומר הרי עליו שלא יאכל בשר או שלא ישתה יין כיום שמת בו אביו אז הנדר חל או שהוא לא יאכל בשר כיום שמת בו פלוני או כיום שנהרג בגדל בן החיקם או כיום שראה ירושלים בחורבנה חל עליו הנדר והוא אסור ואמר שמואל והוא שנדור הוא בא מאותו היום הוא קבר עליו שלא יאכל לעולם ביום שמת בו אביו וכדומה אז אם כן רואים כאן שאם אדם נדר בצורה של הדפסה או הדפיס כמו יום מסוים אז הנדר חל בשלמה להביא מדפיץ בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה לפי הביה מובן כמו שכ כמה בריית אנחנו רואים שאם הוא מדפיס בנדר הנדר חל ככה גם זה מתאים ממה שהבאי אומר שאם הוא הדפיס בשבועה השבועה גם כן חלה אלא לרבא שסובר שמי שמדפיס בשבועה השבועה לא חלה קשיה כאן אנחנו רואים שמדפיס בנדר הנדר חל אמר לך רבה תתרץ ותאמר כך תריץ ואי מהכי כך צריך לומר את דברי הברייתא איזה הוא יסר נדר האמור בתורה איזו עיקר הנדר האמור בתורה כגון האומר הרי עליו שלא יאכל בשר ושלא ישתה כיום שמת בו אביו, כיום שנהרג בו פלוני. כיוון שמזכיר את האיסור, הוא אומר מפורש את האיסור שהוא לא יאכל בשר ורק אחר כך הוא מדפיס בדבר הנדור. זהו עיקר הנדר. אבל אם הוא לא אמר הרי עליו שלא יאכל בשר, אלא הוא רק אמר הרי עליו בשר כמו אותו יום שהוא כבר אסור בו בבשר, זה הדפסה. ובאמת הדפסה לא חלה בנדר. ואמר שמואל, כיוון שהוא עסר על עצמו כמו אותו יום שנאמר מת בו אביו, אז אם כן, חייב להיות שמדובר שנדור הוא בא מאותו היום, שאותם ימים באמת הוא עשר על עצמו. אבל בכל אופן, השם נדר זה לא באותו יום שמת אביו, הוא אומר נדר מפורש. חוץ מזה, הוא גם מדפיס כמו אותו יום שמת אביו, אבל לכן זה חל. מה היעמה? למה שמואל אומר שזה צריך להיות שאותו יום שהוא כעת נודר שיהיה כמותו צריך להיות שבאמת באותו יום הוא אסור מר קראיש כי ידור נדר להשם ידור נדר עד שידור בדבר הנדור הוא יכול לידור בלי להדפיס הנדר יחול כי הוא הרי בכל מקרה אמר כאן לשון נדר אבל ברגע שהוא התפיס כאן במשהו אחר ביום אחר צריך להיות שאותו יום באמת כבר נדור שהוא נדר שהוא אותו יום לא יאכל בשר למשל עכשיו שואלת הגמרא כייום שמת באביו פשיטה אם מדובר שנדור באותו יום למה הברייתה אומרת שהוא יום שמת בו אביו מה החידוש מה יש ספרה שמשום שמת בו אביו לא יתפס הנדר אונה הגמרא כי יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם מצטריך לזה עיקר החידוש עיקר החידוש בסוף דבריו סלת החמינה היה עולה בדעתנו כיוון דכי לא נדרנ מי אסור שלא ניתה שכיוון שגם אם הוא לא היה נודר לו לאכול ביום שמת בוגד עליה בן אחיקם גם כן היה אסור באכילה כי הרי זה יום ג' בתשרי שהוא אחד מימי התעניות שאסור לאכול בהם אם כן יכולים איתות שגם כי נדר נמי לא אבעלי איסור שאפילו אם נדר שלא לאכול ביום הזה אינו יכול לטלוט את הנדר ביום הזה כיוון שהוא נודר בדבר האסור ויליו מתפיס בנדרו זה לא נחשב שהוא נודר בדבר הנדור יש כלל שאם בן אדם אומר שהוא רוצה לאסור על עצמו יום שהוא יהיה אסור באכילת בשר כמו יום מסוים שהוא אסור בו באכילת בשר צריך שהיום שבו אנחנו רוצים להדפיס ביום שהוא כבר אסור באכילת בשר לפני הנדר שעכשיו נודר צריך שהאיסור עליו יהיה בגלל נדר לא בגלל שככה יש איסור כמו למשל יום צום גדליה זה יום שיש איסור לאכול בו אז אם הבן אדם הזה נדר שהוא לא יאכל בשר ביום גדליה בן החיקם אז אז מה הסיבה של האיסור? הייתי אומר שזה בגלל עצם הצום שיש ביום הזה וזה דבר האסור ואף על פי שהוא נדר שהוא לא יאכל בשר ביום הזה זה לא יחשב הנדר הזה וכעת כשהוא ידפיס נדר אחר ביום צום גדליה נאמר שזה נקרא שהוא נודר בדבר שכבר אסור לא בדבר שכבר נדור יש כלל שצריך לנדור בדבר הנדור ולא בדבר האסור יום צום גדליה הוא יום שאסור באכילה זה לא שבגלל הנדר זה נאסר עליו אז אם כן הייתי אומר שאף על פי שהוא אחר כך נדר על צום גדליה לא יאכל בשר אז זה לא נחשב שהאיסור אכילת ד בשר ביום הזה זה בגלל הנדר ואם כן כשהוא אומר על יום אחר שיהיה כמו צום גדליה שיהיה אסור באכילת בשר כמו יום צום גדליה הייתי אומר שהוא לא נאסר באכילת בשר כי הוא הדפיס את היום הזה ביום שהוא אסור באכילה ולא בגלל הנדר אלא בגלל האיסור לכן אה זה נחשב לכן מחדש את הביתה שזה כן כן חל אני הייתי סבור שאף שכיוון שהיום הזה עשו אסור באכילה בגלל עצם האיסור כי נדר מלאיסור אפילו אם נדר שלא לאכול ביום הזה אינו יכול לטלוט את הנדר ביום הזה כיוון שהוא נודר בדבר האסור והי לו מתפיז בנדר הוא אז אם כן הוא לא טולה בדבר הנדור גם שמל נתנה שגם בזה נחשב שהוא טולה בדבר הנדור כיוון שנוסף לאיסור הוא קיבל עליו בנדר לא לאכול ביום הזה והנדר הזה כן חל ביום צום גדליה ולכן הוא יכול להדפיס יום אחר על היום הזה של צום גדליה אומרת הגמרא ואף רבי יוחנן סבר לה כהדרבא הוא גם מסכים עם דברי רבא שאיסר שהוציוה בלשון שבועה שבועה כמו מבטא בלשון שבועה זה שבועה דחיית הרבין כשרבין בא מארץ ישראל לבבל הוא אמר בשם רבי יוחנן אם אדם אמר מבטה לא אוכל לך או איסר לא אוכל לך זה לשון שבועה אז רואים כמו דברי רבא שמבטא ואיסר שניהם זה לשון שבועה עד כאן השיעור על דף
לצפיה בתכנים נוספים: