הדף היומי מסכת שבועות דף כט

דף היומי - שיעורי הדף היומי בגמרא תלמוד בבלי מסכת שבועות מבית "דרשו" עם הרב מאיר שפרכר שליט"א, הדף היומי בהבנה ובבהירות ומתיקות התורה
לשיעורים נוספים באתר דרשו: http://www.dirshu.co.il/

הדף היומי מסכת שבועות דף כט

[מוזיקה] שבועות דף כ"ט מתחילים בעזרת השם במשנה כל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא בהר סיני לא תיסא את שם השם אלוקיך לשו כך מביאה הברייתא בדף לט ט מביאה המשנה איזו שבועת שו מביאה המשנה שלושה סוגים סוג ראשון נשבע לשנות את הידוע לאדם כגון אמר הלמוד של אבן שהוא של זהב כל אדם יודע שהעמוד הזה של אבן או על האיש שהוא אישה או על האישה שהיא איש. כיוון שמפורסם לכולם שזה שקר, זה נקרא שבועת שר. סוג שני נשבע על דבר שאי אפשר לו שיהיה במציאות. כגון אם לא ראיתי גמל שפורח באוויר. ואם לא ראיתי נחש גדול כמו קורת בית הבד. הקורה שמניחים על הזיתים להוציא מהם שמן לא ייתכן כזה נחש גדול סוג שלישי אמר להדים בואו והעידו לטובתי העידוני והעדים נשבעו לו שבועה שלא נעידך מכיוון שמחויבים לבוא ולהעיד הרי שבועה על דבר שאי אפשר לקיימו כיוון שנשבע לבטל את המצווה וכן נשבע שלא לעשות סוכה או שלא ליטול לולב בחג הסוכות או שלא להניח תפילין שבועות על דבר מצווה הוא לא יכול לקיים את השבועות האלה זו היא שבועת שו שכיוון שהתורה אומרת איסור לא תעשה לא תיסא את שם השם אלוקיך לשו כי לא ינקה השם את אשר ישא את שמו לשו דורשים דווקא השם אינו מנקה את מי שנשבע שבועת שו אבל בית דין על ידי שנותנים מלכות במי שעבר במזיד ונשבע שבועת שו הם מנקים אותו אז לכן חייבים על סדוני מלכות ועל שיגגתה אם הוא בשוגג נשבע שבועת שב הוא פטור מקורבן כי מי מתחייב קורבן מי שעבר על שבועת ביטוי נפש כי תישה לבטא בשפתיים להרה או להיטיב שזה שבועה למשל שהוא אומר אוכל ובסוף הוא לא אכל וכדומה אבל כאן כשהוא נשבע שבועת שו אין את החיוב קורבן וכן אם אדם נשבע שבועה שאוכל כיכר זו אז הוא מצווה לאכול כיכר זו אם אחר כך הוא נשבע שבועה שלא אוכלנה אז נשבע לבטל את המצווה והשבואה הזאת היא שבועת שו השבועה הראשונה שהוא נשבע שאוכל כיכר זו היא שבועת ביטוי שהוא עוסר על עצמו להטיב היינו הוא אוכל השבועה השנייה שהוא נשבע לעבור על מה שטרה מצווה אותו לאכול את הכיכר הזה לשבועת שו ואם אכל את הכיכר עבר על שבועתו השנייה שנשבע שלא יאכל שהיא שבועת שו אם לא אכלה עבר על שבועתו הראשונה שנשבע לאכול שהיא שבועת ביטוי התנאמר שאם אדם נשבע על שקר שידוע לכל זה נקרא שבועת שו אמר אולה והוא שניכר לפחות לשלושה בני אדם אבל אם זה נקרא רק לשניים זה לא שבועת שו אלא שבועת שקר במשנה אמרנו שאם הוא נשבע על דבר שאי אפשר לו שיהיה כגון אם לא ראיתי גמל פורח באוויר שואלת הגמרא לא כתוב שבועה שראיתי גם על פורח באוויר זה לא כאמר אלא אם לא ראיתי מהיא אם לא ראיתי הבא היה אמר תני צריך לשנות במשנה שבועה שראיתי גם על פורח באוויר רבא אמר מדובר במשנה ואומר יעשרו כל פירות שבעולם עליו בשבועה אם לא ראה אם לא ראיתי גמל פורח באוויר זה נקרא שבועת שו כיוון שאין אדם יכול להתקיים בלי לאכול את כל הפירות שבעולם אמר לרבינה לרב אשי למה השבועה הזאת היא שבועת שו ודילמה אולי הי גברה אותו אדם ציפור הרבחה הזי ציפור גדולה שפורחת באוויר הוא ראה ועסיק לישמע גמלה הוא קרא את השם של הציפור גמל וכ וכי גם השתבע דעתי דידי השתבע הוא נשבע על דעתו שכוונתו על הציפור האיש שיגמל וכי תמה אם תאמר בטר פו מאזלינן ולא אזלינן בטר דעתי הולכים אחרי מה שהוא אומר בפיו ולא אחרי כוונתו והתעניה הרי שנינו לגבי שבועת הדיינים שאדם מחוייב שבועה לאדם אחר שבא לטבוע ממנו ממון הוא בא לישבה שהוא כבר שילם. כשמשעין אותו אומרים לו אה יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו ועל דעת בית דין. מה הייתמה? למה משביעים אותו על דעתנו? לו וכילו משום דמרינן כי חוששים דילמה סקונדריבלי ואסיק ואסיק להוזוזי שמה נתן לבעל חובו חתיכות עץ וקרא את שמם מאות דכי כמשתבע כשהוא נשבע שפרה לו מאות הדעתי דידי כמשתבע הוא מתכוון שנתן דבר שלדעתו נקרא מאות ולכן משביעים אותו על דעת בית דין ולא לדעתו כי דעת בית דין היא שמאות זה דווקא מאות ולא לא חתיכות עץ. אם כן רואים שהולכים אחרי כוונתו שאם לא יתנו מראש שהשבואה תהיה על דעת בית דין זה לא שבועת שקר. אם כן מדוע בגמל פורח זה נחשב שבועת שו? יכול להיות שכוונתו ציפור גדול אם הולכים לפי דעתו תראת הגמרא לא זה הטעם שאומרים לו שמשביעים אותו על דעת בית דין לא בגלל שהולכים אחרי כוונתו אלא הטם הסיבה שאומרים לו שמשביעים אותו על דעת בית דין משום קניה דרבה משום שחוששים למעשה שהיה עם רבה מסופר במסכת נדרים דף כה שבאו להשביע בן אדם שבועה ש הוא שילם למלווה. לפני שהוא נשבע הוא נתן קנה למלווה. בתוך הקנה הוא שם את כל הסכום של החוב והמלווה החזיק את הקנה. ואז הוא נשבע שהוא הביא למלווה את המאות שהוא היה חייב לו. והוא נשבע שבועת אמת. כי הוא באמת הביא לו את המאות. רק הוא הייתה היה בדעתו לקחת את זה אחר כך בחזרה. שמה מסופר שאותו מלווה חמתו בהרה בו והוא היכע את הלווה עם אותו קנה והקנה נשבר והמאות בצבצו החוצה ואז ראו שהשבוע הייתה שבועת אמת מאז תיקנו שהם משביעים על דעת בית דין ובשביל זה תיקנו להשביע על דעת בית דין שם זה לא שבועת שקר כי באמת הוא נתן לו את המאות לכן משביעים אותו על דעת בית דין שגם אם שבועתו אמת אינה קרויה אמת אלא כפי הבנת בית דין אבל לא חוששים שכוונתו לדבר אחר ממה שמוציא בפיו שאזו הולכים אחר דעתו אלא אחרי מה שהוציא בפיו אומרת הגמרא תשמע שנינו בברייטה שצריך להשביע על דעת בית דין וכן מצינו כשהשביע משה את עם ישראל שיקימו את התורה אמר להם דהו שלא על דעתכם אני משבע אתכם כמו שאומר הפסוק לא אתכם לבדכם אנוכי קוראת את הברית הזאת לא כפי שאתם סבורים בליבכם אלא על דעת המקום ועל דעתי אני משביע אתכם והמי למה הוא אמר להם כך מה שחוששים שאדם ישבוע על פי מה שדעתו כי אם לא כן לאמה להו קיימו מה שאמר השם מה יד אמר אלוקה לא משום דמסקה הדעתי הוא עבודת כוכבים לא בגלל שהוא חשש אם הוא יאמר להם שישעו שיקימו את מה שאמר אלוקה יחנו יכוונו בדעתם על אלוהים אחרים. אם כן, רואים שמועיל האדם להשבע על פי מה שבדעתו ולכן הוא השביע אותם על דעתו ועל דעת הקדוש ברוך הוא. או הגמרא, לא באמת הולכים על פי מה שאומר בפיו, אף על פי שהוא מתכוון כוונה אחרת. למה משה רבנו השביע אותם כך? משום דעבודת כוכבים נקרא עקרי אלוהה. באמת קוראים להם אלוה דכתיב אלוהי כסף אלוהי זהב. לא תעשו לכם. אז גם אם הם ישבו שהם אה יעשו את מה שהוא יאמר אלוהה, הם יכולים להתכוון לאלוהי זהב. לכן הוא אמר להם על דעתי ועל דעת המקום. שואלת הגמרא, אם לזה הוא חשש, למה היה צריך לומר שהוא משביע אותם על דעת המקום? ולימלאו קיימות תורה. אז אם כן הם יהיו חייבים באמת להישבע והשבועה שהם ישבו יהיה קיים את התורה של השם דוכה הגמרא הם יכלו לומר שכוונתם הייתה לדורה רק תורה שבכתב הוא רצה גם להשביע אותם על תורה שבעל פה שואלת הגמרא אם לזה הוא חשש ולמה קיימו שתי תורות גם תורה שבעל פה הגמרא כי אם הם היו נשבעים כך היו מפרשים את דבריהם על תורת חטאת ותורת השם שגם הם נקראים תורות אבל לא על שאר הדברי התורה. שואלת הגמרא אם לזה הוא חשש יאמר להם קיימו כל התורה כולה. אוה הגמרא הם היו מפרשים את זה על לא לעבוד עבודת כוכבים מר חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה שהשקולה ככל התורה ככתוב וכי תשכו ולא תעשו את כל המצוות האלה וזה הכוונה לעבודה זרה שואלת הגמרא ולאמאלה להו שיאמר להם קיימו מצווה מצווה עשה שזה לא יכול להיות שזה הכוונה לעבודת כוכבים אז אם כן כיוון שהוא לא אמר כך מוכרח שהם יכולים לחשוב בליבם על דברים שאינם במשמעות דבריו הפשוטים אלא מה שהם מתכוונים. דוכה הגמרא מה פתאום אם היה אומר שהם ישבו שקיימו מצווה הם היו אומרים שמפרשים את דבריו שצריכים לקיים רק מצווה אחת חד המצווה שואלת הגמרא אז שיאמר להם קיימו מצוות בלשון רבים זו דוכה הגמרא הם היו מפרשים את דבריו שצריכים לקיים רק שתי מצוות תאי שואלת הגמרא שיא אמר להם שקיימו את כל המצוות כולן אונה הגמרא הם היו מפרשים את דבריו על מצווה ציצית דמר אמר שכולם מצווה ציצית כנגד את כל המצוות כולן כי כתוב בה וזכרתם את כל מצוות השם שואלת הגמרא ולמלו שאמר להם קיימו 613 מצוות ואז הם לא היו יכולים לטות בדבר רביו זו דוכה הגמרא ולתעמיך אם באמת אתה משום שיש חשבו בליבם על דברים אחרים לאמה להוא מספיק שיאמר להם שישבו על דעתי על דעת משה רבנו למה הוא הוסיף על דעת המקום למה לי אלא ודאי שהטעם שמשה רבנו אמר כך כי היחידותיה והפרה לשבועתו ו שלא יוכלו אחר כך ללכת לחכם שהתיר להם את השבוע כי זה נדר שהודר על דעת הרבים. נדר שהוודר על דעת הרבים אין לו הפרה. אבל זה לא מפני שמשה רבנו חשש שמתכונו לדברים אחרים ממה שהוא אמר. בשנה למדנו איזו שבועת שו. אחת המקרים שהוא נשבע אם לא ראיתי נחש כל כך גדול כקורת בית הבד. שואלת הגמרא וכי לא מצאנו נחשבה כקוראת בית הבד וההוא נחשבה היה בשניו של המלך שבור שבור מלקה ה אחד. היה נחש אחד דחזיק תליר הורותה תבנה הוא היה בולע בפעם אחת 13 אורבות סוסים אלא עם תבן רואים שיש נחשים מאוד אבים אמר שמואל מה שאמרנו שאם הוא ראה אם הוא אמר שראה נחש כקורת בית הבד זה לא יכול להתקיים מדובר שהוא בטרוף יש בו בקאים כמו שיש בקורת בית הבד זה לא יכול להיות נחש שיש בו בקעים כמו קורת בית הבד שואלת הגמרא והרי כולו נמים מתרפטריפין הרי לכל הנכשים יש בקעים תרצת הגמרא שהוא אמר בשגבו טרוף כמו קורת בית הבד והנכשים אין דרך אצלם שיהיו חברות בגב אלא בגרון ובקורת בית הבד זה בגב אז לכן זה באמת לא ייתכן עוד למדנו במשנה אדם שנשבע שבועה שהוא יאכל כיכר זו יש לו מצווה לאכול כיכר לחם זו אחר כך נשבע לעבור על המצווה שבועה שלא אוכלנה אז הוא אמור להתחייב עכשיו משום שבועת שו משנה אומרת דבר מעניין אם הוא אכל אז אבל הוא לא עבר על השבועה ש הוא נשבע לאכול כי הרי הוא אכל אבל הוא עובר על שבועת שו אם הוא לא אכל הוא עובר על שבועת ביטוי כי הוא נשבע והתבטא בשפתיו לעט והיינו לאכול כיכר זו אם הוא עבר על שבועתו הוא עבר על שבועת ביטוי שואלת הגמרא אם הוא לא אכל מה אתה אומר שהוא עבר אשת רק משום שבועת ביטוי מחייב אבל משום שבועת שו הוא לא מחייב למה לא מיד כשהוא נשבע שהוא לא יאכל כיקר שהוא נשבע לאכול אותה בעצם הוא נשבע לעבור על מצווה זה במיד שבועת שב הרי שבועת לשב אמר רבי ירמיה נכון תני לא החלה עובר אף על שבועת ביטוי כי על שבועת שבו הוא מיד עובר שנה נוספת שבואת ביטוי התורה אומרת נפש כתישבה לבטא בשפתיים להרה או להיטיב שהוא נשבע הוא יאכל הוא לא יאכל נוהגת באנשים ובנשים גם נשים שייך בהם השבועה הזאת זה שונה ממה שנראה בפרק הרביעי שבועת ההדות. אדם נשבע בבית דין שהוא לא יודע עדות שם זה רק במי שראוי לעידות וזה שייך רק באנשים. שבועת ביטוי נוהגת גם בקרובים ולא רק ברחוקים. שבועת העידות לעומת זאת נוהגת רק במי שראוי להעיד קרובים פסולים להעיד וכן שבועת ביטוי נוהגת בין בכשרין לעידות ובין בפסולים לעידות בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין וכן שבועת ביטוי נוהגת במושבע מפי עצמו שאמר שבועה שאכלתי בסוף התברר שהוא לא אכל אכל או שהוא שלא אכלתי בסוף מתפרר שהוא כן אכל יש מקרה שהוא נקרא מושבר מפי עצמו גם אם אחרים השביעו אותו אם אמרו לו משביעני עליך אם אכלת והוא אמר אמן זה נחשב שהוא מושבע מפה עצמו וחייב כשהוא אומר אמן זה כאילו שהוא בעצמו אמר אבל אם לא אמר אמן אלא כשאמרו לו משביעני עליך אם אכלת הוא אומר אכלתי זה נחשב מושבע מפי אחר אחרים ואינו חייב משום שבועת ביטוי בכזה סוג שבועה. עוד ממשיכה המשנה וחייבין על זדונה אם הוא במזיד עבר על השבועה שבועת ביטוי הוא חייב מלכות. ואם הוא עבר על השבועה בשוגג על שגגתה הוא חייב קורבן עולה ויורד. כי השבועה, שבועת ביטוי, נמצאת ברשימה של ה מקרים שחייבים קורבן עולה ויורד. כמו שמצאנו בפרשת ויקרא פרק ה שם רשימה של מקרים שחייבים עליהם קורבן עולה ויורד. זה סוג קורבן חטאת שהשיר מביא בהימה והאני מביא עופות, יותר אני מביא מנחה. עכשיו עוברת המשנה לשבועת שו. כגון נשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב, נוהגת באנשים ובנשים, לא דווקא ברחוקים, אלא גם בקרובים, לא דווקא בכשרים לעידות, אלא גם בפסולין לעידות ולא דווקא בפני בית דין, אלא גם שלא בפני בית דין. וגם כאן זה דווקא מפי עצמו, דווקא אם הוא הוציא מפיב את השבועה, כמו שהסברנו במקרה של שבועת ביטוי, וכאן חייבן על סדוני מלכות כמו שבועת ביטוי, אבל בשבועת ביטוי חייבים על שיגגתה קורבן, בשבועת שו פטור, על שגגתה פטור מקורבן, כי קורבן עולה ויורד, נאמר דווקא בשבועת ביטוי. נפש כתשבה לבטא בשפתיים להרע או להיטיב ולא בשבועת שו. אחד אחד זו ואחת זו בין שבועת ביטוי ובין שבועת שו המושבע מפי אחרים יש מקרה שהוא יהיה חייו כגון אמר לא אכלתי היום או לא הנחתי תפילין היום חברו ענה ואמר לו משביח העני אם הוא חזר ואמר אמן על דברי חברו אז הוא יהיה חייב כי העונה האמן כמוציא שבועה מפיו אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיב דמי לכל עניין שצריך שבועה מפיו דכתיב ואמרה האישה אמן אמן היא לא נשבעת אלא משביעים אותה וזה שהיא אומרת אמן זה כמו שהיא נשבעה אמר רב פפה בשם רבא משמי דרבא מהמשנה והברייתא מתניתנו ברייתא יש ראיה היה לדברי שמואל נמי דייקא שעונה אמן אחר שבועה כמו שהוא נשבע מפיו כי אחרת לכאורה יש סתירה בין המשנה לברייתא קטן ה תחילת הפרק הבא אומרת המשנה שבועת העדות שני עדים שבאים ונשבעים בבית דין שהם לא יודעים עדות למישהו והוא אומר שהם כן יודעים בשבילו עדות והם מכחישים ונשבעים שהם לא יודעים עדות אז יש להם דינים מיוחדים של שבועת העילות, אם מתברר שהם שיקרו, חייבים, נוהגת רק באלה שהם כשרים להעיד, באנשים ולא בנשים, ברחוקים ולא בקרובים, כי קרובים לא יכולים להעיד, בכשרים ולא בפסולים להעיד ואינה נוהגת על הברואין להעיד מי עוד אפשר למעט מלך שאין זה כבודו להעיד ממשיך התנה ששבועת העדות נוהגת לא רק בפני בית דין אלא גם שלא בפני בית דין ושלא בפני בית דין דווקא בפני עצמו נוהג שבועת העדות אבל אם הוא נשבע מפי אחרים אינן חייבן עד שיקפרו בהן בבית דין אבל שלא בבית דין אינו מתחייב אם הוא מושבע מפי אחרים דברי רבי מאיר זה המשנה ותניה בברייתא שבועת העדות כיצד אמר לעידים בואו ועידו בשבילי העידוני. ואמרו לו העדים שבועה שאין אנו יודעים לך עדות או שאמרו לו אין אנו יודעים לך עדות ואמר להם משביע אני עליכם ואמרו אמן אז זה נקרא כמו שהם נשבעו מפי עצמם ולכן בין בפני בית דין ואפילו בין שלא בפני בית דין זה מועיל בין מפי עצמו ובין מפי אחרים כיוון שכפרו בהן חייבים דברי רבי מאיר לכאורה אם לא נאמר כמו דברי ישמואל שאומר רמן כאילו נשבע מפי עצמו המשנה והברייטה כשנהדדי כי במשנה רבי מאיר אומר שאינו מתחייב שלא בפני בית דיןשבע מפי אחרים הברייתא רואים שמו אמר אמן מושמע מפי אחרים אפילו שלא בפני בית דין מתחייב לו שמ מינה אלא וכילון נתרץ שנוכיח מכאן עד ההנאמן בברייטה מדובר שהוא ענה אמן לכן הוא נקרא שהוא בעצמו נשבע לכן הוא יכול לשבוע אפילו שלא בפני בית דין והדלא הנה אמן במקרה כזה מושבע מפי אחרים שלא בפני בית דין הוא לא יהיה חייב שמ מינה כדברי שמואל אמר רבינה משמי דרבא מתניתין דאה חנה מדייקה גם במשנה שלנו מוכרח כדברי ישמואל דקטני המשנה אומרת בהתחלה שבועת ביטוי נשבע להרע או להתיב אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי נוהגת באנשים וגם בנשים ולא רק ברחוקים אלא גם בקרובים בכשרים להעיד ובפסולין להעיד בפני בית דין ושלא בפני בית דין משמע והמשנה אומרת מפי עצמו משמע מפי עצמו אין מפי אחרים לא בסוף המשנה קטני סעיפה זה וזה בין שבועת ביטוי ובין שבועת שו מושבע מפי אחרין חייב ובחלק הראשון במשנה משמ משבע מפי אחרים פטור לכאורה זה סותר כשנעדדי אליו שמנה חילון נוכיח מדברי המשנה ה בסוף המשנה מדובר דענה אמן ולכן זה נקרא שהוא בעצמו נשבע וה בחלק הראשון מדובר דלא אמן ולכן רק אם הוא משבע מפי עצמו הוא חייב שואלת הגמרא נו אז אם זה כל כך מדויק בדברי המשנה אלא שמואל מה קמשמלן מה הוא חידש הגמרא דוקמתניתי כמשמלן הוא בא להשמנו את הדיוק מדברי המשנה שבדווקא בהתחלה אמרה המשנה שנה מפי עצמו שתדייק אבל לא מפי אחרים ובסוף כתוב המושבע מפי אחרים חייו מדובר כשהוא אומר לא אכלתי היום ומישהו אמר לו משביעך אני ואמר אמן רק אז חייב שמדובר דווקא בגלל שהוא ענה אמן ולא שהתנה הנקט סתם כדרך העולם אלא זה היה בדווקא כשהוא משמע מפ מפי אחרים. המקרה היחיד שהוא יהיה חייב בשבועת ביטוי ושבועת שו זה דווקא כשהוא ענה אמן. אבל אם הוא מושבע מפי אחרים, למשל כשאמרו לו משביעני עליך אם אכלת והוא ענה אכלתי אז באמת כיוון שהוא מושבע מפי אחרים והוא לא ענה אמן הוא באמת יהיה פטור. הדרן הלך שבועות שתיים ועד כאן דף כט [מוזיקה]
לצפיה בתכנים נוספים: