הדף היומי מסכת שבועות דף כז

דף היומי - שיעורי הדף היומי בגמרא תלמוד בבלי מסכת שבועות מבית "דרשו" עם הרב מאיר שפרכר שליט"א, הדף היומי בהבנה ובבהירות ומתיקות התורה
לשיעורים נוספים באתר דרשו: http://www.dirshu.co.il/

הדף היומי מסכת שבועות דף כז

[מוזיקה] שבועות דף כ"ז תחילים בעזרת השם במשנה בתחילת העמוד דוד המלך אומר על עצמו נשבעתי וקיימה לשמור משפטי צדקך נשבעתי שאני אקיים מצווה ואכן קיימתי את המצווה. המשנה כאן אומרת דבר שהוא לכאורה סותר את הפסוק הזה. משנה אומרת, אם אדם נשבע לבטל את המצווה, הוא נשבע יום אחד שהוא לא יניח חליל התפילין ולא ביטל. הוא עבר על שבועתו והוא הניח תפילין. הוא פטור מהחיוב שהתורה מחייבת. נפש אשת תשווה לבטא בשפתיים להרע או להתיב. שאם בסוף בשוגג הוא עבר על שבועתו חייב קורבן. זה שנשבע לבטל מצווה ולא ביטל פטור מהקורבן. וכן נשבע לקיים מצווה. הרי דוד המלך אמר, "נשבעתי והקיימה." ובסוף הוא לא קיים את המצווה. אומרת המשנה שהשבואה לא חלה ולכן הוא פטור. שבועה לא חלה לקיים את המצווה. ואף על פי שהיה בית דין לומר מסברה שיהיה חייב אם הוא נשבע לקיים מצווה והוא לא קיים שהוא יהיה חייב חוץ מזה שהוא לא קיים את המצווה גם על זה שהוא עבר על השבועה כדברי רבי יהודה בן בתר שמחייב כמו שאמר רבי יהודה בן בתרע ומים נשבע על דבר הרשות נשבע שהוא יאכל שאינו מושבע עליו מהר סיני ובסוף הוא לא אכל הרי הוא חייב עליו הוא נשבע על דבר מצווה שהוא מושבע עליה מהר סיני לקיים את המצווה אינו דין שיהיה חייב עליה אבל חכמים חולקים אמרו לו לא אם אמרת בשבועת הרשות שחייב שכן התורה אומרת נפש תישווה לבטא בשפתיים להערה או להיטיב. יש כאן בשבועה הזאת אפשרות גם כן וגם לא. אוכל ולא אוכל. התורה מלמדת אותנו שכדי לחייב על שבועת ביטוי, מה שזה נקרא, לבטא בשפתיים, הוא צריך להישבוע שבועה כזאת שהוא יכול להישוע אותה בצורה של להרע, שהוא למשל לא יאכל, לא, או להיטיב, שלמשל הוא כן יאכל, היינו כן, זה צריך להיות סוג של שבועה שאפשר להשבע גם בלא וגם בכן, אבל היא שווה לקיים מצווה, הוא לא יכול להישעה שהוא לא יקיים, רק שהוא שהוא כן יקיים. אם כן, אומרים רבנן, זה לא דומה לדבר הרשות ששם שייך לומר כן ושייך לומר לא. הוא יכול לשבוע שהוא כן יאכל, הוא יכול לשבוע שהוא לא יאכל. בדבר מצווה יש רק כן. הוא חייב לקיים את המצווה הזאת. הוא לא יכול לא לקיים. הוא לא יכול להשבוע שהוא לא יקיים. לכן לא חלה בכלל השבועה הזאת לדבר המצווה. מה תאמר בשבועת מצווה שלא עשה בליו כהן שאם נשבע לבטל ולא ביטל הוא הרי פטור אז אם כן גם אם הוא נשבע לקיים והוא לא קיים הוא גם כן פטור זה לא נחשב במקרי במקרים שהתורה אומרת נפש כי תשווה לבטא בשפתיים להרע ולהתיב כי כאן לא שייך לומר לא, הוא יכול רק להישבה. כן. נשאל לדוד המלך, שבעתי ויימה לשמור משפטי צדקך? הרי כאן ראינו שאם אדם נשבע לקיים מצווה ולא קיים פטור, דהיינו שהשבואה בכלל לא תופסת. כר כתוב להרע להיטיב צריך להיות לא וכן אפשרות להישבה לשני הצדדים ומצווה אפשר לשבה רק על כן רק להיטיב אז אז מה בעצם בא דוד המלך חולמר כאן שהוא נשבע והשבואה לא תפסה אומר רב גידל בשם רב במסכת נדרים דף ח מנין שנשבעין לקיים את המצווה תלמוד לומר אומר דוד המלך אני עשיתי את זה נשבעתי ואקיים מה לשמור משפטי צדקך מבאר הרן שם שאמנם מצד השבועה שאנחנו כעת עוסקים בה במשנה שלנו שהתורה אומרת נפש כי תישבה לבטא בשפתיים שזה נקרא שבועת ביטוי זה חייב להיות בתנאי שזה גם יכול להיות להרע אדם שנשבע לקיים את המצווה הוא רק יכול להטיב לכן לא חל השבועת ביטוי אבל כן הוא עובר משום בל יחל דברו יש שבואה כזאת שכן חלה שבועת ביטוי אמנם לא חלה אבל אם הוא יבטל את דברו הוא נשבע שהוא יקיים את המצווה אם הוא בסוף לא יקיים את המצווה אז אם זה באמת בשוגג הוא יהיה פטור. למה? כי המקרה היחיד שחייבים בשוגג זה שבועת ביטוי שהתורה מחייבת את קורבן. קורבן עולה ויורד בפרשת ויקרא. אבל אם במזיד הוא יעבור על שבועתו שאז הוא עבר על לא תעשה של יכל דברו. גם אם זה לא קשור לאיסור הזה של א נפש תשווה לבטא בשפתיים להרע או להתיב. זה באמת לא שייך לשבועה הזאת, אבל זה כן שייך ללא יכל דברו שזה איסור לא תעשה ולכן מצד זה הוא יהיה חייב מלכות כך מחדש הרן בדברי רב גידל בשם רב מסכת נדרים ומה הרב גידל בשם רב בא לחדש הרי פשוט שמשום לא יכל דברו הוא ודאי חייב מלכות במזיד ודאי שהוא יהיה חייב אומר ה אומרת הגמרא מראה שם ומבאר הרן שרב גידל בשם רב בא ללמד אותנו על ידי הפסוק שהוא מביא מה שאומר דוד המלך שאפילו אנשים כשרים שבצדק פוחדים על חייהם ועל חיי משפחתם ולכן הם לעולם לא מוציאים שבועה מפיהם כי עוון שבועות הוא עוון חמור מאוד וכעת לא המקום להביא את מאמרי חז"ל כמה כמה חמור זה העוון של אדם שנשבע ועובר על שבועתו ולכן אנשים נזרים מאוד לא להשבה בכל זאת מותר לו לאדם לזרז את נפשו כדי שהוא יקיים את המצווה הוא יכול אפילו להישבה אפילו אנשים כשרים שנזרים לא להישבה שאר שבועות מותר להם להישבה כדי לקיים את המצווה כר ראינו שדוד המלך אומר על עצמו שהוא בעצמו היה עושה כן אבל באמת מה שקשור לנו במשנה שבאמת המשנה בעצמה אומרת שמדובר פה להרה או להיטיב שזה מדובר על שבואת ביטוי לבטא בשפתיים שמה נאמר להרה ולהתיב באמת השבועה הזאת לא תופסת כשהוא נשבע לקיים את המצווה אבל שבועה משום בא לא יכל דברו זה כן תופס לעניין מזיד שעבר על שבועתו הוא יהיה חייב באמת מלכות אבל קורבן זה רק שייך בשבואת ביטוי כי זה המקרה היחיד שהתורה כותבת עליו קורבן עולה ויורד בפרשת ויקרא מביאה הגמרא תנו רבנן ברייתא יכול נשבע לבטל את המצווה אדם נשבע שהוא יבטל את עצמו יום אחד מלהניח תפילין בסוף הוא הניח תפילין למשל ולא ביטל יכול יהיה חייב בשוגג קורבן משום שבועת ביטוי תלמוד לומר בשבועת ביטוי שהוא נשבע להרע או להיטיב אז יש הקש בין שהוא נשבע להרע לבין להתיב ובהמשך הגמרא תוכיח שמדובר כאן על דבר הרשות. מה ההטבה? רשות ולא ביטול מצווה. אף הרעה מדובר כאן על רשות. הוציא נשבע לבטל את המצווה ולא ביטל שהוא פטור כיוון שזה דבר של מצווה וזה לא דבר של רשות. אין ברשותו של האדם לבטל את המצווה. כעת מביאה הברייתא גם את המקרה ההפוך. יכול נשבע לקיים את המצווה ולא קיים שיהיה חייו וזה יקרא שהוא נשבע שבועה להיטיב תלמוד לומר להרע או להתיב דורשים כמו שדורשנו מקודם מה הטבה רשות אף הרע רשות דורשים כאן מה הראה רשות אף הטבה רשות הגמרא תבאר בהמשך מן הען רואים שבאמת מדובר כאן בדבר הרשות אבל בכל אופן זה לא מדובר על קיום מצווה הוציא נשבע לקיים את המצווה ולא קיים שהוא פטור כיוון שזה לא שבועה על רשות הבריתה עוברת למקרה נוסף יכול נשבע להרע לעצמו למשל לחבול בעצמו ולא יכול יהיה פטור תלמוד לומר להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הראה רשות אבי נשבע להרע לעצמו ולא שהוא חייב כיוון שהרשות בידו להרע לעצמו יכול נשבע להרע לאחרים ולא קיים שבועתו ולא הרע להם יכול שיהיה חייו תלמוד לומר להרה או להיטיב מה טבה מדובר שנשבע על רשות אף הרעה מדובר שנשבע על רשות הוציא נשבע להרה לאחרים ולא רע שאין הרשות בידו והשבואה לא חלה אין לו רשות להרל ולחבול באחרים לרבות שאם נשבע על הטבת אחרים שהשבועה חלה לומר או להיטיב למדו חכמים מהריבוי של או שאם נשבע להיטיב לאחרים השבוע חלה אף על פי שיש בזה מצווה ואיזו היא הרעת אחרים שאם נשבע לא חלשבוע כגון שנשבע הקהט פלוני והפצע את מוחו למדנו בברייתא יכול נשבע לבטל את המצווה ולא ביטל יהיה חייו תלמוד לומר להרה או להיטיב מהטבה רשות ולא מדובר בביטול מצווה הפראה רשות שואלת הגמרא וממי דקרא הי מי אמר שהפסוקים להרע או להתיב דבר הרשות כתיב מי אמר שהפסוקים מדברים בדבר הרשות? דילמה בדבר מצווה כתיבי והראה שכתובה כאן כגון שנשבע שלא יאכל מצא בפסח שהוא מרע לגופו ולנפשו והטבה שכתוב כאן הכוונה שנשבע שיאכל מצא שהוא מטיב לגופו ולנפשו תראצת הגמרא לא סלקדעתך לא יעלה בדעתך שמדובר על דבר מצווה דבין הנטבה דומידה על להיטיב צריך להיות בדומה ללהרעה וההרעה דומיד ההתבה עלהרה צריך להיות בדומה ללהטיב דורשים את הפסוק שיהיה דמיון בין הרעה לבין הטבה. דקיש הרעה להטבה. כי הרי יש הקש בין להרע לבין להטיב. מה הטבה שאדם הטיב לעצמו? כגון שהוא נשבע שהוא יאכל. מוכרחים לומר שאינה בביטול מצווה. כי אם מדובר פה בביטול מצווה, כגון שהוא נשבע שיאכל חמץ, זה לא הטבה, כי הוא גורם בזרע לעצמו, לנפשו. אלא ודאי שהטבה אם זה על דבר מצווה מדובר על קיום מצווה. כגון שהוא נשבע שיאכל מצב אליל פסח. אף הרעה שנשבע שירה לגופו כגון שנשבע שלא יאכל הינה בביטול מצווה כגון לא אוכל מצה אלא בדומה להטבה שנשבע ל קיום מצווה כגון שנשבר שלא יאכל חמץ ואם כן ההראה שכתובה בתורה גוף ההטבה היא לעניין המצווה זה הטבה והרי כבר נאמרה הטבה בשמה התורה הייתה צריכה לכתוב הרעה זה שהוא לא אוכל חמץ זה בעצם הטבה וכן אם מדובר על דבר מצווה אפשר להקשות להפך הקיש הטבה להראה יש הקש בין הראה לבין הטבה מה הראה כגון שנשבע שלא יאכל אינה בקיום מצווה שנשבע שלא יאכל חמץ כי זה לא נקרא הרעה אלא זה נקרא טובה לנפשו אלא מתי זה נחשב הרעה שהוא מבטל מצווה שהוא נשבע שהוא לא יאכל מצה אף הטבה שנשבע שיאכל אינה בקיום מצווה כגון שנשבע שהוא יאכל מצה אלא בביטול מצווה כמו בהראה כגון שנשבע שיאכל יאכל חמץ בפסח. ואם כן קשה הטבה גופה הרעה היא אם הוא נשבע שהוא יאכל חמץ בפסח אז הוא בעצם עושה כאן רע לנפשו וכבר נאמרה הרעה שמה התורה צריך צריכה לכתוב הטבה אלא ודאי שהראה והטבה שכתובים בתורה הם לא בדבר מצווה אלא הם מדברים בדבר הרשות שואלת הגמרא יה אחי אם כן שצריך לדמות הרעה והטבה זה לזה בדבר הראשות נמי לא משכחת לה גם בדברים שהם לא מצווה לא נמצא שהטבה והרעה היו שווים זה לזה והתורה תהיה צריכה לכתוב את שניהם שהרי כמו שהטבה היא כגון שנשבע שיאכל דברים המועילים לגוף שאם נשבע שיאכל דברים שמזיקים לגוף אין זו הטבה אלא דווקא דבר שעושה טוב לגוף כך גם בהרעה צריך שישווה על דבר שנותן הנהה לגוף ומיטיבים מהגוף כגון שהיא לא יאכל דברים המזיקים לגוף ואם כן ההראה הזו היא טובה בשבילו וכבר נאמר הטבה בשביל מה התורה צריכה לכתוב הרעה וכן בהפך, כמו שהרעה גמורה היא שהוא נשבע שלא יאכל דברים המועילים לגוף ולא מדובר שנשבע שלא יאכל דברים המזיקים, זה לא נקרא שהוא עושה הרעה. כך גם בהטבעת תאמר שצריך להיות מדובר שהוא נשבע שיאכל דברים המזיקים לגוף. כמו בהרעה שנשבע על דבר שהוא ראה לגוף. ואם כן שוב קשה הרי ההטבה הזאת היא ראה בשבילו והרי כבר נאמר הרעה. למה התורה הייתה צריכה לכתוב הטבה? אלא לוודאי. רואים מכאן גם בדבר הרשות אי אפשר להשוות הטבה להראה בצורה הזאת אז רואים שלא מדמים הרעה להטבה אז אם כן קשה מנין שמדובר בפסוק דווקא על דבר הרשות אולי מדובר פה גם על דבר מצווה אותה סברה שאמרת למה לא יכול להיות שמדובר פה בדבר מצווה כי להרב ולטיב צריך להיות באותו מקרה ואם כן זה לא שייך בדבר מצווה כמו שהסברנו אז גם בדבר הראשות באותו צורה לא יכול להיות אלא מביאה הגמרא מקור אחר מנין לומדים שלהרע או להתיב מדבר מדבר בדבר הרשות ולא בדבר המצווה מדי צריך מזה שראינו בברייתא שצריך לדרוש מה שהתורה הייתה יכולה לכתוב להרב ולהתיב והיא אומרת או להתיב זה בא לרבות שאם הוא נשבע להטיב לאחרים אף על פי שזה דבר מצווה השבועה חלה לרבות הטבות אחרים שמ מינה שלהרה או להיטיב בדבר הרישות כתיבי דיסל קתך בדבר מצווה כתיבי אם מדובר כאן שלהרה זה גם לעבור על מצווה ולהטיב זה גם לקיים מצווה השתא כעת הרעת אחרים מתרבי אם התרבה מלהרע שהשבועה חלה אפילו לעבור על מצווה הטבעת אחרים מבעיה צריך לומר שלקיים מצווה להטיב לאחרים השבועה חלה אלא ודאי שלא מדובר בפסוק על דבר מצווה באמת שבועה להרה לאחרים אינה חלה לכן צריך ריבוי שהשבואה חלה להטיב לאחרים. שואלת הגמרא, איך אתה לומד מהמילה או לרבות הטבת אחרים? והי או מבילה לחלק זה קושיה על הברייתא. ברייתה דורשת מהמילה או או להיטיב שאם אדם נשבע ליטיב לאחרים השבוע חלה אף על פי שזה דבר מצווה. הרי המילה או צריך אותה בשביל לחלק. שלא מדובר פה שהוא נשבע גם להר וגם לאטי ולא זה או זה. אומרת הגמרא, לא לפי כל הדעות צריך אור כדי לחלק, כי יש דעה של רבי יונתן שלחלק לא צריך קרא, כי תמיד שהתורה אומרת להרב ולהיתי והכוונה זה או זה. אומרת הגמרא הניחה לרבי יונתן זה מובן לפי דעתו שבאמת המילה או מיותרת אז באמת אפשר ללמוד מזה לרבות להיטיב לאחרים אלא לרבי יהושיה שלפי דעתו כשכתוב להרב וליטיב הכוונה שניהם הוא צריך את המילה או להגיד שזה אחד מהם מה יקלמר איך אפשר ללמוד מהמילה או דרשה אחרת שאם הוא נשבע לטיב לאחרים השבוע היכן מצאנו את הוויכוח הזה עם התורה כותבת זה וזה הכוונה אחד מהם או שזה הכוונה שניהם נתניה פסוק אומר כי איש אשר יקלל את אביו ואת אמו אז יש לו עונש של מיטה אין לי אלא לפי דעת רבי יושיה שסובר שכשכתוב זה וזה הכוונה שניהם אבי ואמו. דווקא אם הוא קילל את שניהם, גם אבי וגם אמו, אז הוא חייב. אם כלל אביו ולא אמו, אומו ולא אביו, מנין, תלמוד לומר בהמשך, אביו ואמו קילל. תחילת הפסוק כתובה הקללה סמוך לאביו, כי איש אשר יקלל את אביו, ואחר כך את אמו. ובסוף הפסוק כתוב הקללה בסמוך לאמו אביו ואמו קילל דמבו בא ללמד אותנו אביו קילל אמו קילל על כל אחד בפני עצמו יש חיוב דברי רבי יהושיה זאת אומרת שהוא סובר שבלי שהתורה הייתה משמיחה את הקללה גם לאביו בפני עצמו וגם לאמו בפני עצמה הייתי אומר באמת שבשביל להתחייב הוא צריך לקלל גם את אבי וגם את אמו כי כלא כתוב או זה הכוונה שניהם. רבי יונתן אומר בתחינת הפסוק משמע שחייב מיתה בין כשמקלל את שניהם כאחד ומשמע שחייב מיתה גם כשמקלל כל אחד בפני עצמו עד שפות לך כתוב יחדיו רק אז תדע שזה הכוונה שניהם אבל אם כן נמצא שלפי דעת רבי יהושיע בלי או הייתי אומר שזה הכוונה שניהם כי הוא לא סובר שכשכתוב זה וזה הכוונה אחד מהם הוא סובר שזה הכוונה באמת שניהם אז אם כן או המילה הזאת באה לו לומר שזה זה או זה. אז אם כן מנין הוא ילמד שמדובר כאן על הרעה והטבה של רשות ולא של מצווה. תראת הגמרא אפילו תאמר רבי יהושיא סבר לה כרבי עקיבא דדריש ריבוי יהומיותיי. רבי עקיבא דורש את הפסוק של שבועת ביטוי שדורשים אותה בצורה של ריבוי מיות ורבוי. פסוק אומר או נפש כי תשווה לבטא בשפתיים מה הוא נשבע כל דבר אז זה ריבוי אחר כך יש מיות להרע או להיטיב רק זה אחר כך יש עוד פעם ריבוי לכל אשרי האדם בשבועה אז אם כן נמצא ש התורה כותבת כאן ריבוי מיות ורבוי אז לומדים את זה לומדים א מה ריבה ריבה הכל מה מעת מעת רק דבר אחד שהוא הכי לא דומה למיעוט של הערה או להיטיב היינו ממעטים דבר מצווה כיוון שאם אמרת בשלמה בדבר הרשות כתיב אם מדובר בפסוק על דבר הרשות מובן שצריך את המיות המיות ממעט דבר מצווה אלא אם אמרת שלהרע או להיטיב בדבר מצווה כתיב ממה היק ממהת מה יש לנו למעט מהמילים להרה או להיטיב אם מדובר כאן על דבר מצווה כל שכן שאר דברים חל עליהם שבועה אלא ודאי יש פסוק פסוק הזה מדבר על דבר הרשות, להרע, להתיב, דברים של רשות ומה המותט בא למעט? אדם שנשבע לבטל את המצווה או שהוא נשבע לקיים את המצווה שהשבועה אינה חלה. כיוון שמצווה אפשר רק לישבה לקיים את המצווה ואי אפשר להישבה לבטל את המצווה. זה לא בכן ולא. והכלל הוא שזה צריך להיות שבועה שאפשר להישבוע אותה גם בצורה של כן כמו אוכל וגם בצורה שלא כמו לא אוכל. במשנה אמר רבי יהודה בן בתירא שאם אדם נשבע על מצווה השבוע חלה הוא לומד את זה בקל וחומר מה אם הוא נשבע על דבר רשות שאינו מושבע עליה מהר סיני חייב עליו אז אם הוא נשבע על דבר מצווה שהוא מושבע עליה מהר סיני אינו עוד דין שיהיה חייב עליה אמרו לו חכמים הרי הפסוק אומר להרע או להיטיב צריך להיות גם בלא וגם בכן בשבועת הרשות שייך שיהיה לא אוכל ושייך שיהיה כן כן אוכל אבל במצווה הוא חייב להישע שהוא כן יקיים את המצווה הוא לא יכול להישוע שהוא לא יעשה את המצווה ולכן לא מדובר כאן על דבר מצווה שואלת הגמרא ורבנן שפירקא אמרי לרבי יהודה בן בתיראה הטענה של חכמים היא טענה טובה מה יענה על זה רבי יהודה בן בתירא איך הוא אומר שגם בדבר מצווה חלהשבועה אמר לך הטו הטבעת אחרים אדם נשבע להיטיב לאחרים שהגמרא דרשה שהשבועה חלה לו אף על גב דלתי בכלל הראת אחרים ורבי רחמנא וכי השואה הזאת לא חל אף על פי שאינו יכול להישבע על לא עינו הוא לא יכול להישע להרע לאחרים בכל זאת התורה ריבתה שכשהוא נשבע להטיב לאחרים השבוע הלאה האחנמי כאן גם בקיום קיו מצווה אף על גב דלתי בביטול מצווה רבי רחמנא שאדם נשבע לקיים מצווה אף על פי שהוא לא יכול להשבה לבטל מצווה התורה מרבה שהשבואה חלה ומה רבננינו הרי יש לו טענה טובה הטבת אחרים כן מרבים שזה חל השבועה הזאת אוהגמר הטם כשנשבע להטיב לאחרים איתי ולא הטיב. הוא אמנם לא יכול להישבע שהוא יער לאחרים, אבל הוא יכול להישבע שאני אטיב לאחרים או שאני לא יטיב. הך בנשבע לקיים את המצווה מיטה בלא הקיים. איך אדם יכול להשבע שהוא לא יקיים מצווה? הוא לא יכול. אז אם כן, זה לא שייך בלא. זה רק בכן. אז זה לא דומה לנשבע להיטיב לאחרים שהוא לא מחוייב בזה. אם הוא רוצה הוא יטיב. אם הוא לא רוצה הוא לא חייב להטיב. אבל מצווה הוא חייב לקיים. הוא לא יכול לומר אם אני לא שאם הוא לא רוצה הוא לא יקיים לכן זה שונה שנה נוספת אדם שנשבע שבועה שלא אוכל כיכר לחם זו ואחרי זה אחרי שכבר הוא הכיל על עצמו איסור באכילת הכיכר לחם הזו הוא נשבע עוד פעם ועוד פעם שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה אז השבועות האחרות לא חלו כי אין איסור חל על איסור ולכן היא מחלה את אותה כיכר אינו חייב אלא אחת וזו היא שבועת ביטוי שאדם ישבע שלא יאכל כיכר זו מה שהתורה אומרת נפש תישבה לבטא בשפתיים להרה שחייבין על זדונה אם במזיד הוא בסוף אכל חייב מלכות כוברה לא תעשה ועל שיגגתה נוע עבר בשוגג הוא חייב קורבן עולה ויורד כי הפסוק הזה נאמר ברשימת המקרים שחייבים עליהם קורבן חטאת שאם הוא עשיר הוא עולה הוא מביא בהימה ואם הוא עני הוא יורד הוא מביא עופות או מנחה אבל שבועת שעבד אתם שעובר עליה בשוגג פטור רק על מזיד חייבים מלכות חייב על סדונם מלכות ועל שגיגתה פטור מקורבן שואלת הגמרא למה לי למטני למה היו צריכים לכתוב שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה למה התנא משנה את הלשון הגמרא כמה שמלן הטענה הוא בא לחדש לנו טעם ד אמר שלא אוכל דווקא כי הוא בהתחלה אמר לשון שלא אוכל ואדר אמר שלא אוכל דלא מחייב אלא חדה דווקא אז הוא חייב רק פעם אחת אבל אם אמר שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל אם פעם הראשונה הוא אמר שהוא שלא אוכלנה ואחר כך הוא אמר שבוע שלא אוכל והוא כן אכל בסוף הוא כן מתחייב תרטה שניים כיוון שהשבועה שלו אוכלנה עוסרת עליו דווקא את אכילת כל הכיכר ואם אוכל חלק מהכיכר אינו מתחייב וכשהוא נשבע שלא אוכל הוא עוסר על עצמו כל כזית וכזית בכיכר וכיוון שאינו מושבע על כך כן חלה עליו השבועה השנייה כשהוא אוכל את הכיכר תחילת אכילתו כשהוא אוכל כזית מתחייב משום השבועה השנייה כשהוא מסיים את הכיכר מתחייב משום השבועה הראשונה מה שאין כן בנשבע בהתחלה שלא אוכל שסר על עצמו כל כזית בכיכר. שוב הוא לא יכול להתחיב על ידי שבועה שנייה כיוון שהוא כבר אסור בכל חלק שבכיכר וודאי שהוא אסור בכל הכיכר. מביאה הגמרא שמצאנו את הסברה הזאת שנשבע שלא אוכלנה כולל את כל הכיכר דווקא והנשבע שלא אוכל אוסר על כל כזית כדרבד אמר רבה אם אדם נשבע שבועה שלא אוכל כיכר זו כיוון שאכל ממנה כזית חייב הוא נשבע שלא אוכל אינו חייב עד שיאכל את כולה כי זה כולל את כל הכיכר יחד במשנה למדנו שאם אדם נשבע שבועה שלא אוכל כיכר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה והחלה אינו חייב אלא אחת וכולי. שואלת הגמרא התמה לי למה צריך לכתוב שלוש שבועות הרי גם אם הוא נשבע שתי שבות שבועות מתחייב אחד. אז אם כן מעצמנו היינו לומדים שאין שבוע חלה על שבועה. למה צריך להגיד מקרה שהוא נשבע פעם שלישית? היה מספיק לומר שהוא נשבע פעם אחת ופעם שנייה. אוה הגמרא כמשמלא נתן החידש וזה שהוא שנה משנה יתרה חיובה הוא דלקה. דווקא לעניין חיוב הוא לא מתחייב על השבועה אחר כך שהוא נשבע אחרי השבועה הראשונה השבועה איקה זאת אומרת אמנם הוא לא מתחייב חיוב נוסף אבל השבועות האלה יש בהם תוקף נו מה מה זה מה המשמעות של זה המשמעות היא שהשבועות האחרות לא בטלות דם משכחת רבך חילה אם הם מוצאות מקום לחול הם חלות שואלת הגמרא למה הלחתה מה זאת אומרת אם הם מוצאות מקום היכן הם יכולות למצוא מקום שבאמת יכלו לו השבועות השבועה השנייה והשלישית וכדי רבה דמר רבא שאם הוא התיר לעצמו את השבועה הראשונה נשאל לחכם על השבועה הראשונה תורה נותנת כוח לחכמים להתיר נדרים הטרת נדרים והתרת שבועות למשל שהחכם מוצא פתח שהאדם בזמן השבועה לא עלה בדעתו דבר מסוים שאם הוא היה מלא בדעתו את אותו דבר הוא לא היה נשבע. אז אם כן השואה מלכתחילה מותרת. אז אם התירו לו את השבועה הראשונה עלתה לו שנייה תחתיה. עכשיו השבועה השנייה עוסרת עליו לאכול. למה? למה? כי את השבועה השנייה לא ביטלו. כ התירו את השבועה הראשונה. בעצם אומרים שהשבועה הראשונה כאילו מעולם לא חלה. זה הרעיון של הטרה. אדם שמתיר שבועה הוא בעצם מגלה שכבר מהתחלה השבועה הזאת לא הייתה קיימת אז אם ככה השבועה השנייה היה לה על מה לחול כי זה לא על היא לא חלה על איסור כי לא היה איסור מעולם כי ברגע שהתירו את השבועה הראשונה כאילו מעולם לא הייתה השבועה הראשונה אז אם כן השבועה השנייה היא חלה כי לא היה שום איסור והיה לה מקום על מה לחול וכן שנשאל על השבועה השנייה חלה השבועה השלישית אומרת הגמרא למסיעלי בוא נביא ראיה לדברי רבה מבריתא לעניין נזיר שקיבל על עצמו נזירות היינו שבמשך הזמן שהוא נזיר אסור לו לאכול או לשתות מה שיוצא מהענבים אסור לו להסתפר ואסור לו להתאמ למתים מי שנדר שתי נזירות כגון שאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום ומנה 30 יום את ימי הנזירות הראשונה בהשלמת ימי הנזירות הוא צריך להביא קורבן הפריש עליה הקורבןחר כך נשאל על הנזירות הראשונה זה הרי נדר בסופו של דבר שהוא יהיה נזיר. הוא הלך אל חכם שחכם התיר לו את הנזירות הראשונה. עלתה לו הנזירות השנייה בזמן שהוא מנע את הנזירות הראשונה. והקורבן שהוא הפריש הוא מביא על הנזירות השנייה הזו. כמו דברי רבא שאם נשאל על השבועה הראשונה אכל להשבואה השנייה. זו דוכה הגמרא אי אפשר להביא ראיה מנזירות לשבועה. אך יהיה שתא כך יהיה כאן כעת התם שם זה שונה. נזירות מי האיתא לגבי נזירות אומרים שהנזירות השנייה עדיין קיימת בעולם למה דחימנ לראשונה אחרי שהוא מנה את הנזירות הראשונה אם הוא לא היה מתיר את הנדר הזה של הנזירות הראשונה בא עם נהדר ממנה לשנייה בלא שאלה הוא היה צריך בלי שהוא נשאל לחכם למנות עכשיו את הנזירות השנייה לכן כשהוא נשאל על הראשונה חלה השנייה במקום הנזירות הראשונה אבל ההכאן לגבי שבועות שבועה שנייה מאית הכלל הרי השבועה השנייה לא עוסרת עליו שום דבר אם השבוע הראשונה קיימת שהרי אם הוא לא נשאל על הראשונה השנייה לא עוסרת עליו כלום אם כן כשהוא אמר את השבועה השנייה יצאו דרב לבטלה ולכן יכול להיות שאפילו אם הוא נשאל על הראשונה לא תחו לשבועה השנייה עד כאן דף כז ไป
לצפיה בתכנים נוספים: