הדף היומי מסכת שבועות דף כו
דף היומי - שיעורי הדף היומי בגמרא תלמוד בבלי מסכת שבועות מבית "דרשו" עם הרב מאיר שפרכר שליט"א, הדף היומי בהבנה ובבהירות ומתיקות התורה
לשיעורים נוספים באתר דרשו: http://www.dirshu.co.il/
הדף היומי מסכת שבועות דף כו
[מוזיקה] שבועות דף כו מתחילים בעזרת השם תחילת העמוד רבי ישמעאל אומר תפילת שחרית אנחנו רגילים להמשיך ב-13 מידות התורה נדרשת בהן המידה השישית שהתורה נדרשת בה כלל ופרט וכלל וכך רבי ישמעאל אומר מן הען קיבל רבי ישמעאל את המידה של כלל ופרט וכלל היום אנחנו נגלה. במשנה יש ויכוח בין רבי ישמעאל לבין רבי עקיבא. אדם שנשבע להרע או להיטיב, לא אוכל, אוכל, שזה לשון עתיד, הוא יהיה חייב. זה ברור. אבל רבי ישמעאל אומר, אינו חייב אלא לעתיד לבוא. לעומת זאת, רבי עקיבא סובר שגם אם הוא נשבע על העבר, אכלתי, התברר שהוא לא אכל, או לא אכלתי, התברר שהוא אכל, הוא גם יהיה חייב. אבל רבי ישמעאל סובר שאם הוא נשבע על העבר, הוא פטור. מביאה הגמראנו רבנן ברייתא. לגבי שבועה אומרת התורה, להרע או להיטיב. וצריך להיות דווקא שהוא נשבע שהוא לא יאכל או שהוא יאכל. אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה או הטבה. אבל אם הוא נשבע על דברים שאין בהן הרעה או הטבה, הוא נשבע למשל שהוא יזרוק איזה אבן לים. זה לא טוב וזה לא רע. מנן שהוא יהיה חייב אם הוא עבר על שבועתו. תלמוד לומר או נפש כי תשווה. לבטא בשפתיים גם אם זה לא להרע או להיטיב בדווקא אין לי אלא בנשבל להבה כי כתוב להרה או להיטיב שזה לשון עתיד אבל אם הוא נשבע על העבר שעבר מנין שיהיה חייב לפי רבי עקיבא תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם בשבועה דברי רבי עקיבא רבי ישמעאל כמו שראינו בתחילת העמוד אומר שדורשים את את הפסוקים באופן אחר כתוב להרע או להיטיב משמע דווקא להרע בעתיד להטיב בעתיד לאבא אבל לא עלשעבר אמר לו רבי עקיבא אם כן שדורשים את הלשון של הפסוק דווקא כמו שהוא כתוב אין לי אלא דברים שיש בהם הטבה או הראה אוכל לא אוכל אבל דברים שאין בהן לא הרעה ולא הטבה כמו אזרוקצ צרור לים מן העין שהוא יהיה חייו אמר לו מריבוי הכתוב לכל אשר יבטא האדם בשבועה משמע שבכל האופנים חייב אמר לו רבי עקיבא אם ריבה כתוב לכך שהוא מתחייב גם דבר שאין בו הרעה ואין בו הטבה ריבה כתוב לכך שגם על העבר הוא יהיה חייב עכשיו פירקה אמר לרבי עקיבא לרבי ישמעאל שואלת הגמרא הוא הרי אומר טוב אם להרע או להיטיב זה לא בדווקא אלא גם אם זה דבר שהוא לא רע ולא טוב חייב כי כתוב לכל אשר אשרה אדם בשבועה אז גם להרה בעתיד או להטיב בעתיד זה גם לא בדווקא וגם אם הוא נשבע על העבר הוא אמור להיות חייב למה רבי ישמעאל פותר אמר רבי יוחנן אני אומר לך את שורש הוויכוח שיש בין רבי ישמעאל לבין רבי עקיבא כל אחד סובר מה שהוא קיבל מרבו רבי ישמעאל ששימש את רבי נחוניה בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל הוא פרט יהיונמי דורש בכלל ופרט דורש את הפסוק כלל ופרט וכלל כמו שנראה בהמשך אבל רבי עקיבא שקיבל מרבו ששמשת נחומש גם זו שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומעת יהיונ דורש ריבה ומעת מה ההבדל בין כלל ופרט וכלל לבין ריבה ומעת וריבה. מדברים כאן על אותו פסוק בדיוק. פסוק אומר לשון מרבה כוללת או נפש דישבה. תישבה מה? כל דבר לשון מרבה לשון כוללת. אחר כך אומרת התורה להרע או להתיב. זאת אומרת יש פה שבועה מסוימת אז זה כבר לשון ממעטת לשון יותר מפורטת אחר כך כתוב שוב לשון מרבה וכוללת לכל אשר יבטה האדם יש ויכוח איך דורשים את הפסוק כלל ופרט וכלל או ריבוי מיות ורבוי בכלל ופרט ממעטים מתים כל מה שלא דומה לפרט בריבוי ומיות ממעטים רק דבר אחד ובזה הוויכוח רבי ישמעאל ורבי עקיבא מה רבי עקיבא דדריש ריבוי אומיותי היכן יותר נכון כיצד דורש רבי עקיבא את הפסוקים בשבוע בעניין שבועה בריבוי יומיות ורבוי נתניה ברייתא כמו שאמרנו תחילת ה עניין אומרת התורה לשון מרבה או נפש כי תשווה תשבה כל דבר ריבה אחר כך יש לשון ממעטת להרע או להתיב מט אחר כך יש לשון מרבה לכל אשרבתי האדם חזר וריבה ריבה ומעת ורבה לפי דעתו של רבי עקיבא שקיבל מוזו דורשים ריבוי אומיות ורבוי אם כן ריב בה הכל חוץ מדבר אחד מה היא ריבה ריבה הכל מילי כן מתחייבים גם על שבועה של העבר ומה אם מיעת הוא מיעת רק דבר אחד אם הוא נשבע לבטל את המצווה דבר מצווה אי אפשר שהשועה שלו תחול כי זה נגד מה שהתורה חיו אותו וזה מה שמעתאים מהמיות של הערה או להיטיב בדעתו של רבי ישמעאל אנחנו מכירים מהבריתא של 13 מידות שהתורה נדרשת בהן שהוא קיבל מרבו רבי נחוניה בן הקנה שלא דורשים ריבוי מיות ורבוי אלא כלל ופרט וכלל הוא דורש או נפש כי תשווה לבטא בשפתיים מה הוא מבטא כלל כל שבועה אחר כך יש פרט להרע או להיטיב פרט רק סוג מסוים אחר כך יש שוב פעם לכל אשר יבטה האדם חזר וכלל כלל ופרט הוא כלל לית הדען לחי אלא בשבועה שהיא כאין הפרט. מה הפרט? להרע או להתיב מפורש? להרע להבא ולהיטיב להבא. אף כל השבוע שבועות שהוא נשבע ומחייב את עצמו, אבל בתנאי שזה לאבא ההני כללה. הכלל הועיל לרבות להטווי. אפילו דברים שאין בהן לא הרע ולא הטבה. אבל בתנאי שזה לאבא. ומה הועיל הפרט? אני פרטה למותי. זה בא למעט אפילו דברים שיש בהן הרעה או הטבה אם זה לשעבר אז הוא לא חייב אם תשאל היפוך הנה למה לומדים כך אפשר ללמוד להפך הכלל מרבה אפילו לשעבר והפרט ממעט אם השבועה לא שייכת בהרעה והטבה מתרצת הגמרא שני תירוצים תירוץ ראשון אמר רבי יצחק לומדים להרה ולהיטיב שהש השבוע צריכה להיות דומיה דלהרה או להיטיב שהוא מדבר על העתיד להבא שהוא נשבע שהוא לא יאכל שהוא כן יאכל ואם בסוף הוא יעבור על שבועתו מי שאיסורו משום בעל יכל דברו אתה אמרת משהו דיברת משהו אל תעשה את דיבוריך חולין תקיים את מה שנשבעת ולכן כשהוא נשבע על העתיד שייך לומר לו שיקיים את מה שהוא נשבע יצאתה השבועה הזו שהיא לשעבר שאין איסור משום בעל יחל דברו כי הוא נשבע על מה שכבר היה אלא משום בל תשקרו שלא ישקר ויאמר דברים שלא היו כאילו הם היו זה תירוץ אחד רבי יצחק בר אבין אמר תירוץ שני מהלשון של הפסוק לומדים שלא מתחייבים על שועה לשעבר אמר קרא או נפש כי תישה לבטא בשפתיי מי שהשבואה קודמת למעשה של הביטוי קודם הוא נשבע ואחר כך מקיים את דיבורו ולא שהמעשה של הביטוי קודמת לשבועה. יצא זה שהוא מדבר על העבר אכלתי ולא אכלתי שהמעשה קודם לשבועה. בזה הפסוק לא דיבר. מביאה הגמרא תנו רבנן ברייתא. פסוק אומר אשר יבטע האדם בשבועה ונעלם ממנו. אז דורשת הברייתה קודם כל אשר יבטא האדם בשבועה. פרט לאנוס. אם הוא נשבע כי הוא היה אנוס, הוא פטור. הגמרא מבארת בהמשך שהכוונה שהוא זוכר משהו והוא נשבע שזה כך ובסוף התברר שזה לא היה כך. כיוון שכשהוא נשבע הוא היה בטוח שזה באמת כמו שהוא אומר אז הוא יהיה פטור. כתוב שם ונעלם ממנו כל אשר יבטא אדם בשבועה ונעלם ממנו מהמילה ונעלם לומדים דווקא ונעלם שכח פרט למזיד אם הוא במזיד נשבע נשבע והוא עובר על שבועתו או שהוא יודע שהיה אחרת והוא במזיד נשבע לא כמו שהיה אז הוא לא יהיה חייב קורבן אמנם הוא יהיה חייב מלכות כתוב ונעלם ממנו הבריתה כאן דורשת דבר מאוד מעניין בארץ ישראל צוחקים ומגחכים על מי שאמר את הדבר הזה בשם התנה של הברייתא דווקא שנתעלמה ממנו השבועה שכח שהוא נשבע יכול שנתעלמה ממנו חפץ הוא שכח את החפץ עליו הוא נשבר הוא זוכר שהוא נשבר כולו זוכר מהחפץ הייתי חושב שזה גם כן מחייב אותו תלמוד לומר בשבועה ונעלם עלם שבועה הוא חייב קורבן ואינו חייב עלם חפץ אמר מר בתחילת הברייתא האדם בשבועה שזה מתוך דעת הוא נשבע פרט לנוס דרב קהנה ורבסי כשהם היו יוצאים מבית המדרש אחרי שהם שמעו את דברי רב כאבו קיימם מקמי דרב היה ביניהם ויכוח מה אמר רב מר אמר שבועת דכי אמר רב ומר אמר שבוע אתה יודע אחי אמר רב כל אחד מהם נשבע כמו שהוא זכר וכמו שהוא היה בטוח כך אמר הרב הלכו לפני רב שוא מה הוא אמר כתו לקמי דרב אמר כאחד מן היו אז הוא אמר כמו אחד מהם אמר לידח אז השני שאל אותו ונה בשיקר שתבאי אני הייתי בטוח שהרב אמר כמו שאני אומר מה נשבעתי לשקר אז רב אמר לא אמר לי לא אתה חשבת שאתה נשבע באמת אלא שלי ליבך אנסך ועל זה התורה לא דיברה עוד ראינו בברייתא מהמילים ונעלם ממנו דורשים דווקא נתעלם ממנו השבועה יכול שנתעלם ממנו חפץ הוא גם יהיה חייב תלמוד לומר בשבועה ונעלם ממנו עליהם שבוע הוא חייב אינו חייב עליהם חפץ מכחו עלי במערב בארץ ישראל מגחכים על משמה בשם מתנת הדין הזה כיוון שלכאורה לא שייך במציאות מקרה כזה כי בייש למה אלם שבועה משכחת לה יכול להימצא בלאם חפץ הוא שכח את השבוע אבל הוא זוכר על איזה חפץ איך יכול להיות מה פירוש הוא זוכר על איזה חפץ זוכר על איזה חפץ מה אתה אומר שהוא לא זוכר מהשבואה כגון דאמר שבועה שלא אוכל פתחיטין אז הוא זוכר את החפץ פתחיטין אבל הוא לא זוכר מה הייתה השבועה כסבור שהוא נשבע שאוכל פתחיטין כאמר באמת הוא נשבע שלא אוכל אבל הוא שכח והוא חשב שהוא נשבע שאוכל ושבועתי אינשי את השבוע שלו הוא שכחצה דכיר את החפץ הוא זוכר את השבועה שהוא נשבע לא אוכל הוא שכח הוא כעת חושב שהוא אמר אוכל אבל את החפץ הוא זוכר טוב שהוא נשבע על פתח חיטין אלא העלם חפץ בלא העלם שבועה איך חידמי איך שייך דבר כזה אם כגון ד אמר שבועה שלא אוכל פתח חיטין ואחר כך הוא שכח ונעלם ממנו החפץ כסבור של שעורים כאמר דשבועתי דחירלי הוא זוכר שהוא נשבע אבל חפצי אינשי הוא שכח על איזה חפץ הוא נשבע הוא סבור שהוא נשבע על שעורים במקום על חיטים אם כן כיוון דחפץ שלהו כיוון ששכח איזה חפץ הוא נשבע היינו אליהם שבועה כיוון שהוא אינון זוכר את שבועתו האמיתית הוא נשבע על חיתים אז זאת אומרת זאת אומרת שהוא גם שכח את השבועה שלו. למה זה נקרא שהוא שכח את החפץ והוא זוכר את השבועה? אלא אמר רבי אלעזר דדה ודעה אחת היא אין חילוק בין העלם חפץ להלם שבועה. שניהם זהם שבועה והוא חייב לשניהם. ובאמת התנא אמר את זה. מתקיף לרב יוסף. אז מה אתה בעצם אומר? עלמה אם חפץ ולא העלם שבועה לא משכחת לה. לא יכול להיות. שהוא לא זוכר איזה חפץ אבל הוא זוכר את השבועה והרי משכחת לה יש אפשרות כזו כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חיטין הוא נשבע שהוא לא אוכל פת חיטין והושיט ידו לסל ליטול פת צהורים הוא נשבע לו לאכול פת חיטין אז הוא בא להכניס את ידו לתוך הסל כדי לאכול פת צהורים ועלתה בידו פת של חיטין הוא לא ראה מה עלתה בידו כסבור שעורים היא והרי שעורים מותר לו ובטעות הוא אכל אז יש כאן העלם חפץ ולא העלם שבועה זוכר את השבועה כשבטעות כיוון שהוא סבור שמה שהוא כעת לקח זה פת צהורים אלאים חפץ נעלם ממנו שזה פת חיטי הוא אוכל פת חיטין כי נעלם ממנו שזה חיטין הוא חשב שזה שעורים דשבועתי דכירלי הוא טוב זוכר את השבועה שלו חפץו דלא ידע את החפץ הוא לא יודע הוא אוכל פתחיטין ובאמת זה של שעורים אמר להביה כלום מחייבת לקורבן אלא מיד לתפיס בידי חיוב הקורבן הוא על מה שהוא לקח בידו פתח חיצין ואכל והלם שבועה הוא נעלם ממנו שהוא נשבע נשבע על הפת הזאת. מה שנעלם ממנו שהוא נשבע על מה שהוא כעת מחזיק כי הוא סבור שעל זה הוא לא נשבע. זאת אומרת שיש כאן העלם שבועה הוא לשנה אחרינה. לפי לשון אחר הבא דחה בצורה אחרת. אמר להבאי לרב יוסף סוף סוף קורבן דקמי עלה דהי פת. מה שהוא מתחייב קורבן כי הוא אכל פת שהוא נשבע שהוא לאכל. מי תלם שבועהו הטעם שמתחייב כיוון שנעלם ממנו שנשבע על הפת הזאת כי הוא סבור שעל הפת הזאת הוא לא נשבע אז על מה שהוא מתחייב זה על השבועה זה שנעלם ממנו מה שהוא על מה הוא נשבע זאת אומרת נעלם ממנו שהפת הזאת הוא נשבע עליה הוא לא יודע שהוא נשבע על הפת הזאת כי הוא סבור שעל הפת הזאת הוא לא נשבע אז בעצם מה שהוא מתחייב זה בגלל השבוע ולמה רב יוסף לא סובר כמו הבייה הוא אמר לך כיוון דכדלי דחיתין הוא פריש מני אם הוא היה יודע שהפת הזאת שבידו היא פת של חיטים הוא לא היה אוכל את הפת הזאת מחמת השבועה אז אם כן נמצא שבשביל לקיים את השבועה הוא לא היה אוכל את הפת הזאת כי את השבוע הוא רוצה לקיים והוא זוכר שהוא נשבע רק מה אלם חפץ הוא כל הטעם שהוא עבר על שבועתו כיוון שנעלם ממנו שזהו החפץ שנשבע עליו הוא לא שכח שהוא נשבע הוא זוכר שהוא נשבע רק הוא נעלם ממנו שמה שהוא כעת אוכל זה פת חיטין סבור שזה פת צהורים אז אם כן זה כן נקרא שנעלם ממנו חפץ ולא נעלמה ממנו השבוע אז אין מה לצחוק על מי שאמר שכך אומר התנא של הברייתא כי באמת יש מקרה כזה באמיני רבא מרב נחמן רבא שאל שאלה את רב נחמן מה הדין באופן שנעלם ממנו זה וזה גם שנשבע וגם שנשבע על חפץ זה וזה נעלם ממנו אלם זה וזה בידו מה הוא האם זה נחשב כמו אלם שבועה שחייבים או כמו אלם חפץ שפטור אמר לי אז רב נחמן השיב לו הרים שבועה בידו נעלם ממנו שהוא נשבע וחייב אמר לו רב אדרבאר יהלם חפץ בידו ואם כן פטור אמר רבשי רואים חזינה אם אח שבועה כפריש אמרו לו נשבעת איך אתה אוכל ולכן הוא פרש מוכח שמה שהוא בא לאכול זה כיוון שהוא שכח שהוא נשבע הרי להם שובה בידו וחייב אבל אם מחמץ חפץ כפריש אם הוא הפסיק באכילה כי אמרו לו בשעת האכילה הרי זה פת חיטין איך אתה אוכל את זה מוכרח שהסיבה שהוא אכל כי הוא נעלם ממנו שזה פתח חיטין הרי להם חבץ בידו ופטור אמר לרבינה לרב אשי גם אם הזכירו לו שאת השבועה והפסיק כלום פריש משבועה אלו משום חפץ הוא הפסיק לאכול שנזכר שהיא פת חיטין והוא אסור לאכול פת חיטין וכן כשאמרו לו זה פת חיטין כלום פריש מחפץ אלא משום שבועה למה הוא הפסיק לאכול פת את הפת הזאת כי הוא נזכר שהוא נשבע אז יש כאן גם שבועה אלא לא שנה בין כך ובין כך הוא פטור כיוון שיש כאן גם חפץ מביאה הגמרא קושיה באמיני רבה מרב נחמן אנחנו אומרים שאם אדם נשבע על העבר בשגגה, הוא חייב קורבן. אדם למשל נשבע אכלתי ומתברר שהוא לא אכל. לא מדובר פה במזיד שהוא יודע שהוא לא אכל והוא נשבע שהוא אכל כי אם כן הוא חייב מלכות. אלא מדובר פה בשוגג. זאת אומרת איזו היא שגיגת שבועת ביטוי לשעבר מה זאת אומרת שזה בשוגג היא דדה אם הוא יודע אם הוא אכל מזידו מה אתה אומר שלא אכלת או שאתה אומר שאכלת אתה אתה זוכר שאתה אומר הפוך ממה שבאמת היה זה מזיד זה לא שוגג והדל לא ידע אם מדובר כאן שהבן אדם באמת לא יודע. הוא נשבע שהוא אכל כי הוא באמת שכח שהוא לא אכל. אז אם כן אנוס הוא לא שוגג. באיזה אופן חייבים קורבן על העלם שבועה על שעבר. אמר לירב נחמן שזה קושיה טובה. אמר לרב נחמן אני אגיד לך באיזה מקרה זה מדובר. באמת במקרה מאוד מיוחד. ואומר בשעת השבועה יודע אני ששבואה זו אסורה כיוון שאני יודע שאני משקר אבל איני יודע אם חייבן עליה קורבן או ליו זה נקרא שגגה כמן כמונבז דעה של חכם ובכל התורה כולה אמר שאם הבן אדם יודע שהוא עושה משהו לא בסדר רק שהוא לא יודע יודע אם הוא חייב קורבן זה נקרא השגגה שגת קורבן שמה השגגה אז אם כן מה זה רק כמו דעתו של מונבז אבל לפי דעת חכמים אין אפשרות של שוגג בשבועת ביטוי לשעבר אומרת הגמרא אפילו אתה עם הרבנן אפילו לפי דעת חכמים הוא נקרא שוגג אם הוא שג שהוא לא ידע שהוא מתחייב קורבן עד כאן לא פליגי רבנן ליד מונבז כל מה שחכמים חולקים על מונבז שאדם שיודע שהוא עשה משהו לא בסדר, רק הוא לא ידע שהוא חייב קורבן, שלפי דעת מונן בז הוא נקרא שוגג ולפי דעת רבנן הוא לא נקרא שוגג, אלא בכל התורה כולה. דלו חידוש הוא זה שהוא חייב קורבן זה לא חידוש. כי הרי כל מקום שאם האדם היה עושה במזיד הוא היה חייב סוג מיטה בידי שמיים של כרת. הכלל הוא שבשג הוא חייב חטאת. אין פה איזשהו חידוש. אז לכן סוברים חכמים שהוא לא נקרא שוגג אם הוא שג שהוא לא ידע שהוא מתחייב קורבן אבל הכה כאן לגבי שבועה שזה שהוא חייב קורבן דחידוש הוא בכל התורה כולה לא אשכחן לא מצאנו לו בלי כרת דמיתי קור קורבן זה נגד הכללים המוכרים. אנחנו מכירים את הכלל. מה שחייבים במזיד כרת חייבים בשוגג חטאת. מה שחייבים במזיד מלכות שהתחייבו על זה חטאת זה נגד הכלל. זה שבכל התורה כולה אם הוא היה חייב כרת אז בשוגג הוא חייב קורבן ילפינן מעבודה זרה. לומדים את זה מעבודה זרה ששמה יש כרת במזיד וחטת בשוגג ורק בשבועה התחדש ש חייבים על לו שאין בו כרת שבמזיד לא חייבים כרת בשוגג חייבים קורבן אחי איתי במקרה כזה אפילו רבנן מודים ששגגת קורבן בשבועה נחשבת שגגה כי האדם לא היה צריך לדעת שיש כאן בזה חיוב קורבן בכל התורה כולה אם הבן אדם יודע שבמזיד הוא חייב כרת הוא גם צריך לדעת שבשוגג הוא חייב חטאת אבל כאן בשבועיים אם הוא יודע שבמזיד הוא חייב מלכות הוא לא אמור לדעת שבשוגג הוא חייב חטת כי זה נגד הכלל הקבוע שמי שבמזיד חייב מלכות בדרך כלל הוא לא חייב קורבן בשוגג אז לכן יכול להיות שבאמת הוא לא ידע אז באמת זה נקרא שגגה גם לפי דעת חכמים מביאה הגמרא שאלה מעניינת באמיני רבינה מרבה נשבע על כיכר שהוא לא יאכל את הכיכר ומסתכן עליה כעת אם הוא לא יאכל את הכיכר הוא נכנס לכלל סכנה מה הוא אכל את הכיכר בשוגג האם הוא חייב או לא שואלת הגמרא אם הוא מסתכן אם הוא לא יאכל את הכיכר לישר מר אנחנו בעצמנו היינו אומרים להתיר לו לאכול את הכיכר אז כשהוא אכל בשוגג זה לא לא נחשב שהוא עבר על שבועתו אלא הספק הוא לא כשהוא בסכנת חיים אם הוא לא יאכל את הכיכר אלא מצטער אם הוא לא יאכל והכלה בשגיגת שועה בסוף הוא שכח שהוא נשבע אבל גם אם הוא היה זוכר שהוא נשבע הוא היה אוכל במזיד מחמת הצר שיש לו אם הוא לא יאכל האם הוא מתחייב קורבן מים אמר לי השיב לו רעבה תנינה יש משנה שאומרת מה הוא הגדר של שוגג שמתחייבים עליו אם כשנודע לו שנשבע הוא היה חוזר בו ממה שהוא עשה אם הוא היה שו מידיעתו אז הוא נקרא שוגג כי כל הסיבה שהוא עושה כי הוא שכח ומביא קורבן על שגגתו במקרה כזה של שוגג אבל אם גם אם הוא היה יודע שהוא נשבע, הוא היה עובר על שבועתו, הוא לא היה שו מידיעתו, הוא לא היה שו אם הוא היה יודע, אין מביא קורבן על שגגתו. ולכן כאן שהוא מאוד מצטער לאכול את הכיכר הזו. ואנחנו יודעים שגם אם הוא היה זוכר את השבוע, הוא היה אוכל, עובר על שבועתו, אז כאן כשהוא שכח משבועתו, הוא לא יביא קורבן. אמר שמואל, גמר את השבועה בליבו והוא לא הוציא בשפתיו, השבועה לא חלה. צריך שיוציא בשפתיו, שנאמר לבטא בשפתיים. מקשה הגמרא מיטבי. מזה שכתוב בשפתיים דרשו ולא בלב. גמר בליבו מניין שהוא חייב ושבועתו חלה. תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם בשבועה לא דווקא בשפתיו אפילו בליבו. קודם כל לפני שנקשה מהבריתה הזאת היא עצמה קשה. הגוף הקשיה. אמרת דווקא בשפתיים ולא בלבדר אמרת גמר בליבו מיניים ואתה מרבה שזה גם כן נחשב שבועה. אמר רב ששת קודם כל בוא נתרץ את הבריתא. הלווקשיה אחיקה אמר המילה בשפתיים מלמדת שדווקא מוציא את התשבעה בשפתיו ולא שגמר בליבו להוציא בשפתיו ולא הוציא כיוון שהיה בדעתו שהשבואה לא תחול עד שיאמר בפיו הוא לא הוציא בשפתיו לא חלה השבועה אבל אם גמר בליבו סתם לא על דעת לומר בפיו אלא על ידי שגמר בליבו שעל ידי מחשבת הלב תחול השבועה מנין עין שהשבועה חלה לומר לכל אשר יבטא לא דווקא בשפתיו ואם כן יש מכאן קושיה על דברי שמואל לשמואל כאשיה ששמואל אמר שאם הוא לא הוציא בשפתיו לא חשבואה וכאן אנחנו רואים שכן חל השבועה אפילו שהוא רע גמר בליבו הרב ששת תריץ ואם מהחי תתרץ את דברי התנא עצמם לפני שנדבר על דברי שמואל באופן אחר אחר ואז לא יהיה לך קשר על שמואל. מה שכתוב בשפתיים לומדים דווקא עם מוציא תשבועה בשפתיו ולא שגמר בליבו להוציא פתח חיתין. הוא בא לבטא בשפתיו שהוא נשבע לאכול פת חיטין. ובסוף בטעות הוא הוציא בשפתיו פת צהורין. כיוון שיש כאן סתירה פיו ולבו אינם שווים. הוא תכנן וחשב בליבו על פת חיטין והוא אמר בפיו שהעורים לא חלשבוע לא על פת חיטין ולא על פתעורים אבל אם גמר בליבו להוציא בשפתיו שבועה על פת חיטין ובסוף לא אמר חיטין אלא הוציא פת סתם מנין שיהיה חייב על פת חיטין ולא על כל מיני פתמוד לומר לכל אשר יבטא האדם כיוון שבליבו הוא חשב דווקא על חיטים אף על פי שבפיו הוא אמר פת בלי לברש חיטים אז רק על חיטים הוא יהיה חייב אז אם כן זה לא סותר דברי שמואל שצריך להוציא בשפתיו באמת אבל מה אם הוא לא פירש את לגמרי את מה שהוא חשב אז הולכים לפי מה שהוא חשב מקשה הגמרא קושיה אחרת על דברי שמואל מטבי כתוב לגבי אדם שנדר להביא קורבן מוצא שפתיך מה שהוצאת משפתיך תשמור ועשית דרשו חז"ל אין לי שחייב אלא שהוציא בשפתיו שהוא הביא קורבן אבל אם גמר בליבו להביא קורבן שהוא יהיה חייב להביא תלמוד לומר לגבי התרומה שתרמו בשביל להקים את המשכן כל נדיב לב הנדבה היא בלב רואים שבגמר בליבו הוא מתחייב אם כן מכאן יש קושיה על דבריו של שמואל שאמר שאם אדם נשבע בליבו ולא ביטה בשפתיו הוא יהיה פטור כתוב אתה רואה כאן שהוא חייב תרצת הגמרא זה רק לגבי תרומת המשכן באמת שני הטם שם זה שונה דכתיב כל נדיב לב אז הוא מתחייב אפילו שהוא נדב בליבו אם תשאל נגמר מינה תלמד מתרומת המשכן לשבועה כיוון שהם דומים ולגבי שבועה רגילה גם כן אם הוא גמר בליבו אפילו אם הוא לא יוצא בשפתיו אז תחול לשבועה אונה הגמרא כיוון שיש מקום נוסף שם הוא גמר בליבו הוא חייב לגבי קודשים שמדהבי תרומת המשכן וקודשים שני כתובים הבאים כאחד גם לגבי קודשים כתוב כל נדיב לב אז אם כן הם שני המקומות שכתוב בהם שמועיל בלב כל שני הכתובים הבאים כאחד אין מלמדים למקומות אחרים כי אם התורה הייתה רוצה שנלמד לכל המקומות היא הייתה כותבת מקום אחד והיו לומדים משם לכל המקומות שואלת הגמרא הניך זה טוב לפי המנדה אמר שסובב אחר שאם יש שני מקורות אין מלמדים אלא לפי המנדה אמר שגם בשתי מקומות התורה מלמדת לכל השער התורה ומלמדים מה יקמימר למה לא לומדים שבועה מקדש ותרומה כמו ששם מועיל בלב ככה גם בשבועה יועיל כשהוא ביטא בליבו את השבועה אונה הגמרא כי שבועה זה חולין ותרומה וקודשים זה קודשים אבו חולין וקודשים חולין מקודשים לא גמרינן לא לומדים חולין מקודשים דווקא בקודשים משום שום חומרתם הוא מתחייב אפילו על ידי שרג אמר בליבו אבל בשבועה של חולין מחשבה בלי לבטא בשפתיים לא מכילה את השבועה עד כאן דף כו [מוזיקה]
לצפיה בתכנים נוספים:
נהנתם? יש לנו עוד תוכן משובח באתר
רוצים ללמוד דף יומי בגמרא? לחצו כאן ללימוד הדף היומי
רוצים ללמוד על פרשת השבוע? לחצו כאן לשיעורי תורה על הפרשה
רוצים ללמוד מתוך ספרי הקודש השונים אונליין? לחצו כאן לקריאת ספרי קודש
צריכים לשאול רב שאלות בהלכה או הנהגה? שאל את הרב שאלות בכל התחומים
רוצים להתפלל? תפילות חובה ורשות? לתפילות חובה, רשות וסגולות
רוצים לברך ברכת המזון? לקריאת ברכת המזון בנוסח עדות המזרח או אשכנז
נוסעים ממקום למקום? לחצו כאן כדי לקרוא תפילת הדרך או תפילה לטיסה