הדף היומי מסכת שבועות דף כה

דף היומי - שיעורי הדף היומי בגמרא תלמוד בבלי מסכת שבועות מבית "דרשו" עם הרב מאיר שפרכר שליט"א, הדף היומי בהבנה ובבהירות ומתיקות התורה
לשיעורים נוספים באתר דרשו: http://www.dirshu.co.il/

הדף היומי מסכת שבועות דף כה

[מוזיקה] שבועות דף כה מתחילים בעזרת השם במשנה אני המחזר על הפתחים מקבץ נדבות שנוקש על הדלת ומבקש צדקה האם מחוייבים לתת לו או שזה רק מצווה שאם אדם נותן מקיים מצווה. כותב הרשבה בשם רבותינו הצרפתים שמהמשנה אצלנו והגמרא שמבארת את המשנה, יש תשובה לשאלה הזאת. הרי כשהיינו בהר סיני וקיבלנו את התורה, קיבלנו שבועה לקיים את כל מצוות התורה. בין המצוות, אומרת התורה בפרשת ראה, כי יהיה בך אביון באחד שעריך. יש מצוות נתינת צדקה, נתון תיתן לו. בגלל הדבר הזה שתיתן את זה בהתוב לב לא ירא לבבך בתך לא יברכך השם אלוקיך יש מצווה לתת צדקה אם אדם נשבע שהוא יתן צדקה הוא נשבע דברים של אחרים הוא יתן צדקה לעניים אחרים האם השבועה תופסת אז כאן המשנה פותחת ששבואה היא אחד על דברים של עצמו שהוא נשבע למשל שהוא יאכל ואחד שהוא נשבע על דברים של אחרים והמשנה מבארת כגון שאמר שבועה שאתן ממון לאיש פלוני השבועה חלה אבל הגמרא מיד שואלת אם מדובר כאן על צדקה לעני, איך השבוע הוא הרי מושבע ועומד מהר סיני לתת צדקה לעני, שנאמר נתון תיתן לו. והכלל הוא שאם אדם מושבע כבר שבועה על דבר מסוים הוא לא יכול להישוע. אין שבועה חלה על שבועה. לכן מבארת הגמרא שמדובר כאן שהוא נשבע לתת מתנה לאדם עשיר. אומר הרשבא, יש מגדולי רבותינו הצרפתים זכרונם לברכה שאמרו דדווקא כשהאני שואל ממנו צדקה, כשהעני מבקש צדקה, חייבים לתת לו. דאשתה מושבע ליתן לו, אבל הוא לא חייב לרוץ אחרי אני דעלמה לתת לו. ואם הוא ישבע לתת צדקה לעני שלא בא ביקש ממנו צדקה, השואה כן חלה עליו. דהינו חייב ללכת לפרנס עניים במקום רחוק במדיא. והתוספות הראש מוסיפים וכי אדם מצווה ליתן להני כל אשר לא ובכלל שאתן יש במשמעות מתנה מרובה ועל זה אינו מצווה לעשות צדקה יותר מכדי השגת ידו זאת אומרת מה שאדם חייב לתת צדקה זה כפי השגת ידו וכותב באמת התוספות הראש ויש לומר דהיינו בכלל דכמשני שהוא עונה מתנה להשיר זאת אומרת זאת אומרת לתת צדקה לאני יותר מכפי השגת ידו הוא לא מחוייב ועל זה הוא כן יכול להישבה והשבועה תחול כל מקום נמצאנו למדים דבר מאוד מאוד מיוחד שאדם מחוייב לתת צדקה לאני כפי השגת ידו אם האני בא ומבקש ממנו כעת עוברת המשנה למקרה נוסף שבו חלה השבועה השבועה חלה אחד דברים שיש בהן אין ממש דברים שיש בהם ממשות כמו אדם שנשבע שהוא יאכל שלא יאכל על דבר שיש בו ממשות על האוכל שיש בו ממשות ואחד אם הוא נשבע על דברים שאין בהם ממש מה פירוש דברים שאין בהם ממש אז יש בזה שני סוגים שהמשנה תביאה אבל לפני כן המשנה מבארת כיצד על המקרה הקודם כיצד שבואה חלה על דברים של אחרים כגון שאמר שבועה שאתן ממון לאיש פלוני או שלא אתן זה על העתיד וכן על העבר הוא נשבע שנתתי לאיש פלוני או שלא נתתי זה השבועות שקשורות לדברים של אחרים ולגבי המקרה השני שהמשנה מדברת שהשבועה חלה על דבר שאין בו ממשות יש שני סוגים סוג ראשון שהדבר שעליו הוא נשבע אין בו ממשות שבועה שישן או שלא ישן שישנתי או שלא ישנתי סוג שני שני זה הכוונה דברים שאין בהם במעשה הנאה ותועלת. התנה קורא לזה גם דבר שאין בו ממש שהוא נשבר שאזרוק צרור אבן קטנה על הים או שלא אזרוק שזרקתי או שלא זרקתי. אם כן, רואים שהתנא הראשון כאן במשנה סובר שאדם יכול להישבה גם על העתיד, אוכל ולא אוכל וכדומה וגם על העבר, הוא יכול להישבה אכלתי ואם בסוף מתברר שהוא לא אכל, הוא יהיה חייב על השבועה שלו. רבי ישמעאל חולק, הוא אומר אינו חייב בשבועה אלא אם כן הוא נשבע לעתיד לבוא. אבל אם הוא נשבע על העבר אכלתי או לא אכלתי הוא פטור. שנאמר לשון עתיד על שבועה שבטא אדם בשפתיים שבואת ביטוי להרע או להתיב. כך דעת רבי ישמעאל. אבל רבי עקיבא סובר כמו התנא הראשון אצלנו במשנה שגם שבועה על העבר תופסת. אמר ל רבי עקיבא לרבי ישמעאל, אם כן שאתה מדייק את לשון הפסוק דווקא, אין לי שמתחייבים אלא על דברים שיש בהן הרעה למשל שהוא נשבע שהוא לא יאכל או הטבה למשל שהוא נשבע שהוא יאכל אבל אם הוא נשבע על דברים שאין בהן הרעה ולא הטבה כגון שהוא נשבע שיזרוק צרול הים מנין שמתחייב אמר לו רבי ישמעאל לומדים לרבות שבועה שאין בה הרעה או הטבה מריבוי הכתוב לכל אשר יבטע אדם בשבועה אמר לרבי עקיבא אם ריבה כתוב לכך שגם אם השבועה אין בה הרעה או הטבה בכל זאת היא תופסת ריבה כתוב גם לכך שבועה לשעבר והגמרא תבאר דף כו במה באמת הוויכוח כאן בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא מה מרבים מהפסוק מביאה הגמרא תנו רבנן ברייתא חומר בנדרים בשבועות. יש דברים שנדרים חמורים יותר משבועות. מה ההבדל בין נדרים לבין שבועות? אז זה ידוע [מוזיקה] ש יש הבדל בין ה בלשון של עולם הישיבות זה נקרא בין הגברה לבין החפצה. יש איסור שהאדם נאסר, שהוספנו עוד איסור על הבן אדם ויש ייסורים שהחפץ הוא חפץ של איסור. החפצה זה חפצה של איסור. יש אוכל שהוא כשר, יש עליו חותמת של הכשרות המעודרת ביותר ועל ידי נדר הופכים את החפץ הזה, את המאכל הזה למאכל של איסור שאדם מוסר על עצמו. החפץ נהיה אסור. זה על ידי נדר שהבן אדם מוסר את החפץ עליו. שבועה לעומת זאת הקדוש ברוך הוא נתן לנו בתורתו 613 מצוות. על ידי שאדם נשבע ועוסר על עצמו דבר שהיה מותר לו, הוא הוסיף על עצמו עוד איסור בשביל להמחיש את זה. זה כאילו שעכשיו יש לו 614 מצוות. על הבן אדם כעת יש איסור חדש שלא היה לו לפני שהוא נשבע. שבועה זה על האדם ונדר זה על החפץ. עכשיו יש חומר בנדרים יותר מבשבועות ויש חומר בשבועות יותר מבנדרים. מה הוא החומר, החומרה בנדרים יותר מבשבועות? שהנדרים חלים גם על דבר מצווה, כמו שהם חלים על דבר הרשות. אם אדם עוסר על עצמו בנדר את הסוכה, חל עליו הנדר, למרות שיש לו מצווה בחג הסוכות לשבת בסוכה ויה אסור לו לההנות מהסוכה. מה שאין כן בשבועות שאדם מושבע לקיים את המצוות אם הוא ישבע לעבור על המצווה שבועה מבוטלת מצד שני יש חומר בשבועות יותר מבין הדרים שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש כגון שהוא נשבע שהוא ישן או שהוא לא ישן כמו שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש על אכילה ושתייה מה שאין כן בנדרים שאינם חלים על דבר שאין בו ממשות אם הוא עוסר על עצמו את השינה בנדר הנדר לא תופס. במשנה אמרנו ששבועה חלה גם על דברים של אחרים. כיצד, כגון שאמר שבועה שאתן לפלוני או שלא אתן. מבארת הגמרא כמו שכבר אמרנו במשנה מה היא אתן? למי הוא נשבע שהוא יתן? היא לאמה שהוא נשבע שהוא יתן צדקה לאני. איך השבוע חלה? הרי מושבע ועומד מהר סיני הוא לתת צדקה לאני שנאמר נתון תיתן לו והרי אין שבועה חלה על שבועה אז איך השבועה הזאת תופסת אלא מדובר כאן שנשבע שהוא יתן מתנה שהוא לא חייב למשל להשיר במשנה ראינו אדם שנשבע שבועה שהוא ישן או שהוא לא ישן השבועה תופסת והוא חייב לנהוג כפי מה שהוא נשבע שואלת הגמרא היני כי הדברים האלה נכונים הרי יש לנו שתי סוגי שבועות שאנחנו כעת מדברים עליהם. יש שבועת ביטוי. התורה מדברת בפרשת ויקרא או נפש כתישבה לבטא בשפתיים להרע או להתיב. אדם נשבע שהוא יחייב את עצמו במשהו או שהוא יעשור על עצמו משהו. אז אם הוא עבר על השבועה, אם זה היה במזיד הוא חייב מלכות. ואם זה היה בשוגג, בלי כוונה הוא חייב קורבן. יש סוג אחר של שבועה שכתובה בעשרת הדיברות לא שזה שבועת שו שבועה לחינם לא תיסא את שם השם אלוקיך לשו שזה אם במזיד האדם נשבע שבועת שו הוא חייב מלכות אבל בשוגג אם הוא נשבע שבועת שו הוא לא חייב קורבן אומרת הגמרא כעת וכי שבועה שהאדם נשבע שהוא לא ישן משמע שהוא לעולם לא ישן וכי זה שבועת ביטוי שאם הוא יעבור על זה הוא יהיה חייב אם זה בשוגג קורבן והרי זה שבועת שו כי הרי זה לא שייך דבר כזה אמר רבי יוחנן אומר שבועה שלא ישן אפילו שלושה ימים אז זה שבועת שו מלקין אותו וישן לאלתר כי זה לא נקרא שבועת ביטוי מתרצת הגמרא שם באמת התמד אמר שהוא לא ישן שלושה ימים או יותר אבל הה במשנה שלנו כיוון שהוא אמר שהוא לא ישן אנחנו מפרשים את השבועה שלו על פחות משלושה ימים. זה לא אמר שלושה. אז אנחנו מפרשים את דבריו שזה פחות משלושה ימים. ולכן השבועה היא שבועה שמחייבת אותו או עוסרת עליו. וזה שבואת ביטוי ולא שבועת שו. עוד ראינו במשנה שאדם נשבע שהוא יזרוק צרור לים או שהוא לא יזרוק. אז זה שבועה שבועת ביטוי והוא חייב אם הוא עבר על שבועתו. הגמרא כעת דיון לגבי אדם שנשבע על זריקת צרור לים אבל לא שהוא יזרוק או לא יזרוק אלא הוא נשבע על מישהו אחר יתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק מתברר שזה לא היה כמו שהוא נשבע רב אמר חייב משום שבועת ביטוי ושמואל אמר פטור רב אמר חייב כי התורה אומרת אומרת נפש שווה לבטא בשפתיים להרע או להיטיב להרע זה כמו לא אוכל להטיב זה כמו אוכל לשבועה שיש בה גם לא וגם כן אז גם פה איתי בלו ואין שבועה זאת שייכת גם שהוא ישבע שההוא זרק צרור לים וגם שהוא לא זרק צרור לים ולכן השבועה תופסת או שמואל אמר פטור למה דליטי בלהבה בא כי הוא לא יכול להשבע שפלוני יזרוק צרור לים זה לא בידו כיוון שהוא אינו יכול להישבה כזאת שבועה לאבא אז היא לא חלה גם לשעבר כי שבועה חלה דווקא אם יכול להישע גם על לא אומרת הגמרא אה אז אתה מדבר כאן על ההבדל בין שבועה על לעתיד לאבא לבין שבועה על העבר נו יש ויכוח דומה לזה במשנה למה בפלוקת דרבי ישמעאל ורבי עקיבא כמפלגי אולי אמר שבדיוק בזה הויכוח דתנן ראינו עכשיו במשנה רבי ישמעאל אומר אינו חייב אליהם הוא נשבע לעתיד לבוא שנאמר להרע בעתיד או להתיב בעתיד אמר לו רבי עקיבא אם כשהפסוק כותב להרע או להתיב זה המקרים היחידים של שבועה שתופסים אז אולי נאמר שזה דווקא אין לי אל הדברים שיש בהן הרעה והטבה להרע או להטיב דברים ששייכים או שהם רעים או שהם טובים דברים שאין בעין הרע והטבה כגון שהוא נשבע שהוא יזרוק איזה צרור אבן לים מנין שגם על זה הוא יהיה חייב אמר לו רבי ישמעאל הפסוק אומר לכל אשר יבטא אדם בשבועה מריבוי הכתוב אני לומד גם אם זה דברים שאין בהם הרע והטבה אמר לו רבי עקיבא אם ריבה כתוב לכך ששבואה תופסת גם אם זה לא להרע או להתיב ריבה כתוב גם לכך שהשבואה חלה לא רק על העתיד אלא גם על העבר רואים אם כן שיש ויכוח רבי ישמעאל ורבי עקיבא אם אפשר להישבה על העבר אולי נאמר רב דאמר שבוע שזרק לא נצרור לים חייו כרבי עקיבא שמחייב בנשבע לשעבר ושמואל דאמר פטור כרבי ישמעאל שפוטר על שעבר דוכה הגמרא הוויכוח של רב ושמואל זה לא אותו ויכוח של רבי עקיבא ורבי ישמעאל כי בדברי רבי ישמעאל הם כולם מסכימים עליבד רבי ישמעאל כולם לא פליגי. ודאי שלפי רבי ישמעאל גם רב מסכים שאם נשבע שזרק פלו נצרור לים יהיה פטור. כי הרי השתא במשנה שלנו שנשבע על מילתא דיטי בבא נשבע שזה רק תצרו לים הוא יכול להשבע גם שהוא יזרוק. מדבר על ראל עצמו בכל זאת לא מחייב על רבי ישמעאל לשעבר רק על העתיד אז כשהוא נשבע על מישהו אחר מילטא שזה יכול להיות רק על העבר הוא נשבע מה הוא עשה לתמלה הוא לא יכול להישוע על פלוני שיעשה אדם לא יכול להשבע על חשבון מישהו אחר ש לחייב מישהו אחר בגלל השבוע שהוא רק כעת נשבע אז מבעיה וכי צטרך לומר שלפי רבי ישמעאל פטור אז אם כן על דעת רבי ישמעאל אין ויכוח ודאי שכולם מסכימים שהוא סובר שאם הוא נשבע ש אה פלוני זרק צרור לים ודאי שהשבואה לא תופסת כי פליגי כל הוויכוח רב ושמואל זה הלייב דרבי עקיבא הוויכוח שלהם היה בדעתו של רבי עקיבא רב כרבי עקיבא שמחייב גם על העבר אז גם רב מחייב על שהוא נשבע שפלוני זרק צרור לים שמואל שפוטר הוא אמר רבי עקיבא מסכים איתי שבמקרה ש שהוא נשבע בעל פלוני שזרק הוא יהיה פטור. עד כאן לא מחייב רבי עקיבא הטם במשנה שאדם נשבע על עצמו לשעבר שזרקתי שאכלתי. אלא מילת דיתא בלהבה. דווקא כשהוא מדבר על עצמו שכמו שהוא אומר שזרקתי הוא יכול לומר שהוא נשבע שהוא יזרוק. כמו שהוא נשבע שאכלתי הוא יכול להשבע שהוא יאכל. זה דבר ששייך גם על העבר וגם על העתיד. וזה מחייב רבי עקיבא גם לשעבר. אבל כשהוא נשבע על מישהו אחר כשהוא יכול לשבע על מה מישהו אחר עשה אבל הוא לא יכול לשבוע על מה מישהו אחר יעשה הוא לא יכול לחייב מישהו אחר על ידי השבועה שלו מיד דלת בלהבה בזה רבי עקיבא לא מחייב כיוון שהוא לא יכול להשבע שיזרוק פלוני ניצרור לים אז גם אם הוא נשבע שזרק פלוני יצרור לים אז הוא לא מתחייב בשבועה הזאת אז אם כן הוויכוח של רב ושמואל לא קשור בוויכוח של רבי ישמעאל ורבי עקיבא אלא יש להם ויכוח בדעתו של רבי עקיבא אולי נומר אומרת הגמרא לימה שהוויכוח של רב שמואל בפלוקטא דרבי יהודה בן בתרה ורבנן בזה כמפלגה בזה הם נחלקו דתנן נשבע לבטל את המצווה למשל שהוא לא יניח תפילין ובסוף ברוך השם הוא הניח הוא לא ביטל הוא פטור על זה שהוא עבר על שבועתו כך דעת חכמים וכן נשבע לקיים את המצווה נשבע שהוא יניח תפילין בסוף לא עלינו הוא לא יניח לא קיים מצד השבוע הוא יהיה פטור ואף על פי שהיה בדין שיהיה חייב כדברי רבי יהודה בן בתיראה אף על פי שהיינו צריכים לעשות קל וחומר ולחייב אותו כמו הכל וחומר דאמר רבי יהודה בן בתירא ומה אם נשבע על דבר הרשות שהוא יאכל משהו שיש לו רשות לאכול שאינו מושבע עליה מהר סיני אחרי שהוא נשבע הוא חייב עליה כל שכן בנשבע על מצווה שמושבע ליה מהר סיני אינו דין שיהיה חייב עליה אמרו לו חכמים לרבי יהודה בן בתהרה לא מתחייבים בנשבע לקיים את המצווה אם אמרת שחייב בשבועת הרשות שכן הסבא לו כהן יכול להישבה שהוא לא יכול והוא יכול לשבוע שהוא כן ישבע שהוא לא יאכל והוא ישבע שהוא כן יאכל הוא יכול להישוע לשני הצדדים לכן השבועה חלה כי התורה אומרת לגבי שבועת ביטוי להרע להתיב זה צריך שזה יהיה גם לא וגם כן אבל תאמר בשבועת מצווה שכן לא עשה ליו כהן הוא יכול להישע שהוא יקיים את המצווה הוא לא יכול להשבוע שהוא יעבור על המצווה אז אם כן שבועה שלא יוכלה להיות גם בכן וגם בלא חלה לפי דעתם נאמה אולי נאמר עכשיו ראינו יש ויכוח חכמים ורבי יהודה בן בתיר אדם יכול להישע על מצווה אולי נאמר רב דאמר בנשבע שזה רק פלו ניצרור לים חייו כי רבי יהודה בן בתרשמחייב אפילו באופן שאינו שייך גם לא וגם כן לגבי מצווה שאדם לא היה יכול להשבע שהוא לא יקיים את המצווה אז אותו דבר הוא סובר שגם לא צריך שיהיה גם על העבר וגם על העתיד שמואל דאמר פטור כרבנן שמחייבים רק באופן ששייך גם לא וגם כן היינו דבר הרשות אותו דבר הם גם הם סוברים שצריך שזה גם יהיה אפשרות להישבה על העבר וגם על העתיד דוכה הגמרא עליבה דרבי יהודה בן בתירא גם רב וגם שמואל כולם לא פליגי אין ביניהם ויכוח ודאי שלפי רבי יהודה בן בתירא נשבע שזרק פלו יצרור לים חייב מוכרחים לומר ככה השתא כעת במקרה שהוא נשבע לקיים את המצווה שסובר רבי יהודה בן בתרע שהוא חייב לו ואין לו בעי הוא לא צריך צריך שיתקיים כאן מה שהפסוק אומר להרע או להתיב שזה יהיה דבר שגם יהיה אפשר להישע בצורה של לא רק בצורה של כן וכאן אפשר רק להישבע בצורה של כן שהוא יקיים את המצווה כי הוא לא יכול להישבע שהוא יעבור על המצווה בכל זאת אומר רבי יהודה בן בתר שזה לא מעכב אף על פי שזה מפורש להרע או להתיב הוא לא סובר את הדיוק הזה אז לאבא ולשעבר באי וכי הוא יצטרך שזה יהיה כזאת שבועה שאפשר גם להשבוע על העבר הרי כל זה שאנחנו אומרים ששבועה לעבר חלה זה ריבוי לכל אשר יבטא אדם בשבועה כי בפשטות הפסוק משמע שזה דווקא על העתיד אז דבר שלא מפורש בפסוק כי רבי יהודה מצריך אם כן דבריו של שמואל ודאי לא כמו דברי רבי יהודה בן בתרה כי הרי ודאי לפי רבי יהודה בן בתר יהיה חייב לפי מי הוויכוח רב ושמואל כי פליגהלי בדרבנן הוויכוח שלהם זה בדעת חכמים שסוברים שאדם שנשבע לקיים את המצווה. אז השבועה לא חלה. שמואל שפותר סובר כמו רבנן. כמו שרבנן סוברים שאדם שנשבע למצווה שבועה לא חלה. כיוון שהוא יכול רק להישבוע על כן, הוא לא יכול להישע לא, הוא לא יכול להשבע שהוא לא יקיים את המצווה. אז אותו דבר גם צריך שזה שייך בלהבה. אבל כשאדם נשבע על מישהו אחר שהוא זרק צרור לים שזה לא שייך שהוא שבע שהוא יזרוק זה לא שייך בלהבה זה רבנן הסברו שבאמת הוא יהיה פטור אם הוא נשבע כזאת תשבועה שלא שייכת בלהבה ולעומת זאת רב הוא סובר שחכמים ידעו בשבועה שזרק פלו יצרור לים שהוא יהיה חייב כי לא מחייב ורבנן דווקא בנשבע לקיים את המצווה כיוון שאינו בלו והן הוא לא שייך גם שהוא ישבע על לא לקיים את המצווה כתיב להרה ולהיטיב בהדיה התורה מפורש כותבת שצריך שיש סוג כזה של שבועה שיהיה אפשר גם לא וגם כן גם להרע וגם לעתיב אבל זה שזה צריך להיות גם שבוע לשון הבאה וגם לשעבר זה לא מפורש בפסוק אלא דמריבוי דקרא אתו לומדים את זה מהריבוי של לכל אשר יבטה אדם בשבועה שצריך להיות גם שבועה כזאת על העבר במקרה כזה רבנן מחייבים אפילו כשזה לא ב שעבר ולאבא כי הם לפי דעתו של רב לא קיבלו את זה שהשבוע חייבת להתקיים גם על העתיד אם היא מתקיימת רק על העבר זה גם בסדר אם הוא נשבע שזרק פלו יצרור לים אז הוא יהיה חייב על השבועיים בסוף יתברר שהוא לא זרק אז אם כן כן, נמצא שהוויכוח רב ושמואל זה גם לא בוויכוח רבי יהודה בן בתיראה ורבנן כת מקשה הגמרא קושיה על דבריו של שמואל מתיב רב אמנונה משנה אומרת אם אדם אמר לא אכלתי היום ולא הנחתי תפילין היום חברו אומר לו משביעך אני כזה מושג כשאדם משביע את השני ואם ההוא אומר אמן אז זה גם כן שבועה כל האומר אמן כמוציא שבועה מפיו כאילו שהוא בעצמו נש נשבע. מישהו אומר לו שהוא משביע אותו על מה שהוא אמר למשל שהוא לא אכל היום והוא אומר אמן אז זה כאילו נשבע שהוא לא אכל היום ואם אחר כך התברר שהוא שיקר חייב בישלם מה המקרה הראשון שנשבע שלא אכלתי היום שייך בלהבה שהרי איתי בלא אוכל בידו לשבה שהוא לא יאכל אלא במקרה השני שהוא נשבע לא ינחתי תפילין היום למה אם מתבר ברר שהוא שיקר הוא יהיה חייב מאיתי בלא הניח הרי הוא לא יכול להישבע שהוא לא יניח כדי לשבוע לבטל את המצווה ואם רואים שהוא חייב רואים שגם דבר שלא שייך על האבא ורק על העבר בכל זאת חייב קשה על שמואל שאמר שהוא פטור אומרת הגמרא רב אמנונה שהוא הקשה את הקושיה הזאת הוא מוטיב לה הוא בעצמו מפרק לה הוא עצמו תירץ לצדדיםדין קטני באמת מה שכתוב כאן במשנה יש חילוק בין המקרה הראשון למקרה השני. המקרה הראשון של לא אכלתי זה שבועת ביטוי. ולכן אם הוא עבר על שבועתו, אם זה היה בשוגג הוא יהיה חייב קורבן. אבל המקרה השני של נשבע לא הנחתי תפילין היום. זה לא נחשב שובת ביטוי. כיוון שזה לא שייך להבבה. הוא לא יכול להשבע שהוא לא יניח תפילין. לכן זה שייך בשבועת שבו והוא יהיה חייב רק אם הוא יזיד מלכות. בקשה הגמרא קושיה שנייה על דבריו של שמואל מטיב רבה משנה אומרת איזו היא שבועת שו שלא מתחייבים קורבן כמו שמתחייבים על שבועת ביטוי כגון אדם שנשבע לשנות את הידוע לאדם דברים מפורסמים שזה לא כמו שהוא אומר אמר הלמוד של אבן שהוא של זהב זה שבועת שו ואמר אולה והוא שניכר לפחות לשלושה בני אדם שהוא של אבן אז זה נחשל בשבועת שו כיוון כיוון ששלושה יודעים שזה של אבן הוא נשבע שזה של זהב זה נחשב שבועת שו שבועת חינם תעמה דניכר מדייקת הגמרא דווקא ששלושה יודעים וזה ניכר להם שהוא של אבן א זה שבועת שו אה לא ניכר לשלושה אלא לפחות משלושה עובר משום שבועת ביטוי כי זה לא ברור שזה שקר והמאי למה הוא חייב משום שבועת ביטוי הרי אינו ביהי של זהב הוא לא יכול להישבה על העתיד עלבא הוא לא יכול להישבה על עמוד של אבן שהוא יהיה של זהב ולפי דברי ישמואל דבר שאי אפשר להישבה עליהבא אם הוא נשבע על העתיד הוא פטור אז למה הוא מחייב משום שבועת ביטוי זה קושיה שהקשה רבה הוא רבא שמוטיב לה הוא בעצמו מתרץ הוא מפרק להם מתכוון שאם ניכר שזה של אבן עובר משום שבועת שו אבל אם לא ניכר עובר משום שבועת שקר ולא אינו עובר משום שבועת ביטוי. למה? כי זה לא שייך על לא. בעצם כאן הגמרא הביאה סוג שלישי של שבועה. דיברנו על שבועת ביטוי שהוא מחייב את עצמו, עוסר על עצמו משהו. דיברנו על שבועת שו שנשבע שבועה מיותרת, שבועת חינם. כעת אנחנו מדברים על שבועת שקר. כותב הרטווה ששבועת שקר זה כמו שבועת שו. כל ההבדל הוא לגבי מי שמטרה בנשבע צריך להתרות בו שהוא נשבע שבועת שקר. כי אם הוא יתרה בו שהוא נשבע שבועת שו וההוא נשבע במקרה שזו לא שבועת שבו אלא שבועת שקר הוא לא יהיה חייב מלכות. למה? כי לא התרו בו את התראה נכונה. הבאנו את דבריו של רב שאם אדם נשבע על חברו שהוא זרק למשל צרור לים אף על פי שהשבועה הזאת לא שייכת על העתיד לא יכול לשבוע שפלוני יזרוק צרור לים בכל זאת אם מתברר שהשבואה הזאת לא נכונה הוא חייב משום שבועת ביטוי אמר הבאיה ומודה רב ואומר לחברו או שבועה שאני יודע לך עדות להעיד לטובתך ונמצא שתקח דלא ידע עליי דפטור הוא יהיה פטור למה הועיל ולטי בכלל שאיני יודע לך עדות כי זה לא שייך גם בכן וגם בלא זאת אומרת במילים פשוטות אומר הביי רב סובר ששבועה אם היא שייכת בעבר זה מספיק היא לא חייבת להיות שייכת גם בעתיד לכן אם הוא נשבע שחברו זרק צרור לים אפילו שזה לא שייך על העתיד שחברו יזרוק בכל זאת הוא חייב אבל רב סובר שהשבועה חייבת להיות שייכת גם בכן וגם בלא ולכן אם הוא נשבע אני יודע לך עדות זה לא שייך שהוא ישבוע אני לא יודע לך עדות אף על פי שיש כזה מושג שהשבועה הזאת היא ודאי מועילה אבל היא מועילה משום סיבה אחרת משום הפרק הרביעי של המסכת שלנו פרק שבועת העדות זאת אומרת כך כשאדם נשבע שהוא יודע עדות לחברו אם הוא ישבע אני לא יודע לך עדות זה סוג אחר לגמרי של שבועה כשהוא נשבע אני יודע העדות ובסוף התברר שהוא לא יודע, הוא חייב משום שבועת ביטוי. ואם הוא ישבוע, אני לא יודע לך עדות. ובסוף הוא כן יודע זה שבועת העידות, שזה שבועה שבפרק הרביעי נאמר, נאמרו ההלכות המיוחדות של השבועה הזאת. צריך להיות שהוא כופר בבית הדין וזה צריך להיות דווקא שהוא באמת ראוי להעיד. אז כיוון שבסוג שבועה הזאת זה לא שייך גם על כן וגם על לא כי כשהוא נשבע על כן אני יודע לך עדות זה שבועת ביטוי באמת אבל אם הוא נשבע לא אני לא יוד יודע לך עדות זה שבועת העידות זה סוג אחר של שבועה נמצא שהשבואת ביטוי לא שייכת בכן ולא היא שייכת רק בכן אני יודע לך עדות היא לא שייכת בלא אני לא יודע לך עדות כי אם הוא לא יודע לא עדות זה לא נקרא שוואת ביטוי אלא שבוואת העדות ולכן מודה רב שכאן הוא יהיה פטור אם אדם נשבע ידעתי לך עדות או לא ידעתי לך עדות על העבר תלוי במחלוקת רב שמואל אם אדם שנשבע על שבואה לשעבר שלא שייך שהשבועה הזאת תהיה על העתיד האם זה חל או לא כי המקרה הזה לא שייכת על העתיד והראשונים מברים שכיוון שאינו יכול להישה שידע עדות מנין לא שיהיה בשעה שצריך לראות את העדות וכן אינו יכול להשבע שהוא לא ידע כי יכול להיות שהוא יראה את העדות בלא כוונה אם כן זה ודאי שבועת שו כיוון שאינו יכול להשבוע עלבא וזה הוויכוח רב ושמואל במקרה שהוא יכול לשבוע רק על העבר ההדתי אם הוא נשבע ההדתי לך עדות או לא ההדתי לך עדות גם זה תלוי במחלוקת רב שמואל כיוון שהוא אינו יכול להשבע לעתיד שיעיד שהרי הוא נשבע לקיים מצווה וכן אינו יכול לשב שבה שלא יעיד כיוון שזה שבועה לבטל את המצווה אדם שיודע העדות הוא מחוייב להעיד שואלת הגמרא בישלמה לשמואל דאמר מילתא דליטי בלהבה שבועה שאפשר להישבר רק על העבר ולא על העתיד לא מחייב עליה לשעבר כמו המקרה שהוא דיבר אדם שנשבע על חברו שזרק צרור לים כיוון שהוא לא יכול להישע שחברו יזרוק צרור לים הוא פטור זה מובן למה לאחי פק רחמנא לשבועת עדות בכלל שבואת ביטוי מובן למה התורה כתבה פרשה מיוחדת שנשבע לחברו שאינו יודע לו עדות אף על פי ש אם הוא נשבע בשוגג שבועה לא נכונה הוא חייב אותו דבר כמו שבועת ביטוי קורבן עולה ויורד זאת אומרת הרי בעצם כשבן אדם נשבע לחברו שהוא לא יודע לו עדות זה בדיוק כמו שהוא נשבע אוכל לא אוכל ובסוף מתברר שהוא עבר על שבועתו אם מתברר שהבן אדם כן ידע עדות בשמ התורה צריכה לכתוב פרשה מיוחדת לשבועת העדות שאם אדם נשבע לחברו שהוא לא יודע לו עדות ובסוף התברר שהוא כן יודע הוא חייב קורבן אם זה היה בשוגג תכלול את זה בשבועת ביטוי לפי שמואל מובן למה צריך פרשה מיוחדת למה כי בשבועת ביטוי הוא לא יהיה חייב אלא אם כן כן, זה שייך גם על העתיד. לעומת זאת בשבועת העידות זה לא שייך על העתיד. לכן צריך להביא פרשה מיוחדת שאף על פי שזה לא שייך על העתיד בכל זאת חייבים משום שבועת העדות. אלא לרב ששבואת ביטוי יכולה להיות גם כשזה רק על העבר והיא לא שייכת על העתיד. למה הלכת האב כרחמנם? שמה התורה צריכה לכתוב פרשה מיוחדת על שבואת העילדות שתכלול את זה בשבועת ביטוי. אמרו הרבנן כמדה אמרו החכמים לפני הבא לתרץ את הקושיה הזאת לחיוב עלי טרתי שאם אדם נשבע על העדות יהיה עליו שני חיובים הוא נשבע שהוא לא יודע עדות הוא גם יעבור משום שוואת ביטוי ולא רק משום שבוואת העדות אבל הבא דחה את דבריהם אמר להוא טרת לא מציתו אמרטו אי אפשר לומר שמתחייבים שני חיובים על שבועה דתניה ברייתא על מה שנאמר בתורה בדין שבועה לאחת מאלה משמע לאחת אתה אתה מחייב אותו והיה אתה מחייב אותו שתיים על שבועה אחת ולהביאי למה ילך את האפק כרחמנה אם כן חוזרת השאלה למה באמת צריך פרשה מיוחדת של שבועת העדות למה זה לא כלול בשבועת ביטוי בדעת רב שסובר ששבואת ביטוי יכול גם להיות רק על העבר אף על פי שזה לא שייך בעתיד תרצת הגמרא לכדי תעניה הסיבה ששבועת העידות כתובה בפני עצמה בשביל החילוש שנאמר בברייתה הבאה בכולן כל הדברים שכתובים בפרשת פרשת קורבן עולה ויורד. מדברים שמה רשימה של דברים בפרשת ויקרא. פרק ה יש אדם שנשבע להרע או להתיב שבואת ביטוי או שהוא נכנס לבית המקדש טמא או שהוא אכל קורבן בטומן נאמר בהם שדווקא בשוגג שנעלם מהם האיסור חייב קורבן ובשבועת העדות כאן לא נאמר ונעלם. כדי לחייב על המיזיד כשוגג. אז זה החידוש. שבועת העדות חייבים גם במיזיד. אפילו שאדם במזיד נשבע שהוא לא יודע העדות, בסוף יתברר שהוא כן יודע. הוא יהיה חייב קורבן. אמרו לרבנן להביאי לפי דברי הברייתא אולי נאמר אימה במיזיד מחייב חדה. אם הוא נשבע שהוא לא ידעות והוא כן ידע במזיד הוא באמת התחייב רק קורבן אחד אבל בשוגג מחייב טרטי אם בסוף התברר שהוא כן ידע אבל הוא שג במה שהוא נשבע שהוא לא ידע אז הוא התחייב גם משום שוואת העדות וגם משום שוואת ביטוי אמר לו הבאי לרבנען לו היינו דאמרי האם לא זה מה שכבר אמרתי לכם שלא מתחייבים שני חיובים בשבועה כי כתוב בתורה לאחת ודורשים אחת אתה מחייב אותו והת מחייב אותו שתיים על שבועה אחת והיא במזיד אם נאמר לאחת מדבר רק על מזיד מי כתרתב בכלל היה עולה בדעתנו שהוא יהיה חייב שתיים על שבועה אחת שצריך לומר לנו שהוא חייב רק קורבן אחד ודאי שמדובר פה על שוגג שהיה עולה בדעתינו לחייב אותו שניים בכל זאת התורה אומרת שהוא חייב רק אחת אם כן מוכח שהפסוק מדבר גם על שוגג ואינו חייב לאחת רבא אמר טעם אחר מדוע לא מתחייבים בשוגג שני קורבנות שום דהבה השבועה של עדות שאדם נשבע שהוא לא ידעות ומברר שהוא כן ידע זה דבר שהיה בכלל השבועות שבועות ביטוי ויצא לדאון בדבר החדש כי בשבואת העדות יש דינים חדשים שאין אין אותם בשבואת ביטוי כי שבועת העידות זה דווקא בכאלה שקשרים לעדות ודווקא אם הם כפרו בבית דין ולכן אין לך בו אלא חידושו בלבד כיוון שיצא מן הכלל אין בו חיוב אלא משום שבועת העידות בלבד אז אם כן זה הסיבה של אין חייבים יותר מ קורבן אחד שואלת הגמרא מכלל דהביי שאומר שהוא אינו מתחייב שתי קורבנות מכיוון שהפסוק אומר לאחת מאלה וזה מלמד שאי אפשר להתחייב על שבועה אחת שתי קורבנות הוא סבר איתי לשבועה בעולם וכי הוא סובר שם שבואת ביטוי יש גם בשבואת העדות, אלא שאינו מתחייב שתי קורבנות משום שנאמר לאחת מאלה. ואם הוא לא התחייב משום שבועת העדות, כגון אם הוא פסול לעדות, הוא התחייב משום שבועת ביטוי. הרי אמר הביה, מודה רב אף על פי שבשבועה שלא שייכת על העתיד הוא פותר, הוא יודע במקרה שהוא אומר לחברו, שבועה שאני יודע לך עדות ונמצא השתקח דלא ידע עליי דפטור. למה? הועיל ולטי בעיני יודע לך עדות כי זה לא שייך באיני יודע לך עדות אם נשבע שהוא לא יודע עדות זה מקרה של שבועת העדות וזה לא שבועת ביטוי אז לכן שבואת ביטוי לא שייכת במקרה שהוא אומר שהוא לא יודע אז אם כן השבואה שאדם נשבע אני יודע לך עדות ובסוף הוא אומר אני לא יודע שהוא בעצם השבועה היא אני יודע זה זה לא שייך בלא כי אם הוא נשבע אני לא יודע זה כבר שבועת העידות זה תשובה אחרת לגמרי ולכן זה לא שייך בכן ולא ולכן אפילו במקרה של כן שהוא אומר אני יודע לך עדות ובסוף מתברר שהוא לא יודע הוא יהיה פטור וקשה אם נאמר שבשבועת העדות יש שם שבועת ביטוי רק שפשוט חייבים על שבועת העדות אז לא חייבים על שבואת ביטוי למה הרב פותר בשבועה שאני יודע לך עדות הרי כי השואה הזאת ישנה גם בעיני יודע לך עדות במקרה שהוא פסול לעדות ואז הוא התחייב משום שבואת ביטוי זאת אומרת אתה אומר מה הסיבה אם בן אדם אומר לחברו אני יודע לך עדות ובסוף מתברר שהוא שיקר למה אתה אומר שהוא לא חייב קורבן של שבת ביטוי התשובה היא כי זה לא שייך בלא כי אם הוא יאמר לו אני לא יודע לך עד עידות זה כבר עובר למחלקה של שבועת עידות אבל יש מקרים שבשבואת עידות עצמו זה שבועת ביטוי אם הוא לא קשר לעידות למשל אז אם כן השבועה שאדם נשבע אני יודע לך עדות שייכת גם בא אני לא יודע לך עדות בשבועת ביטוי עצמה במקרה שהוא פסול לעדות אז למה אתה אומר שהוא לא יהיה חייב כשהוא אמר אני יודע לך עדות ובסוף התברר שלא תראת הגמרא דר בהב חזר בו מהדין הראשון שהוא אמר שרב מודה בזה שאינו חייב כי באמת בשבואת העדות כלול גם שבועת ביטוי כמו שכעת הסברנו ואם כן כשאדם נשבע אני יודע עדות הוא יכול לשב גם אני לא יודע עדות וזה שייך בשבועת ביטוי זה הסבר אחד, תירוץ אחד והייתה מה אם תרצה אפשר לתרץ עוד תירוץ יש כאן שני ממרות שנאמרו בשם הביה שהם נראים לך סותרים שמצד אחד הוא אומר שרב מודה בן נשבע שהוא יודע העדות שהוא יהיה פטור ומצד שני הוא אומר שאין שני חיובים בשבואת העדות חד המניו אפשר לומר שאחד מהממרות האלה שאמרנו בשם הבאה לא נאמרו על ידו אלא על ידי רב פפא הם נאמרו ואם כן כן, אין סתירה מדברי רב פפא לדברי הביה. הביה אומר דבר אחד. רב פפאה יכול לחלוק עליו. עד כאן דף כה.
לצפיה בתכנים נוספים: