הדף היומי מסכת שבועות דף ד

דף היומי - שיעורי הדף היומי בגמרא תלמוד בבלי מסכת שבועות מבית "דרשו" עם הרב מאיר שפרכר שליט"א, הדף היומי בהבנה ובבהירות ומתיקות התורה
לשיעורים נוספים באתר דרשו: http://www.dirshu.co.il/

הדף היומי מסכת שבועות דף ד

שבועות דף דחילים בעזרת השם שורה 11 מלמעלה במילה במאי בשעה שתינוק נולד משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע כמו שמסופר במסכת נידה דף אומר בנו של האדמור בעל התפארת שלמה מרדומסק הרב הקדוש רבי אברהם מסכר רבינוביץ' בספרו חסד לאברהם על חג השבועות שהשבועות האלה מרומזות בפתיחת המסכת שלנו מסכת שבועות שהמשנה אומרת שבועות שתיים שהן ארבע בפשטות התורה מזהירה על שבועה שאדם מבטא בשפתיים להרע לעצמו. למשל שהוא נשבע שהוא לא יאכל הו להטיב לעצמו. למשל שהוא נשבע שהוא כן יאכל. אם הוא עובר על השבועה הוא חייב. זה שבועות שתיים שמפורשות בפסוק שהן ארבע דורשים גם כשהשבואה היא על העבר הוא נשבע שהוא לא אכל ומתברר שהוא כן אכל הוא נשבע שהוא כן אכל ומתברר שהוא לא אכל גם על זה הוא חייב כך אה הפירוש הפשוט בדברי המשנה אבל יש כאן רמז כותב החסד לאברהם על אותם שתי שבועות שמשביעים את הנשמה על מצוות תעשה שתקיים ועל מצוות לא תעשה שלא תעבור עליהם שהן ארבע מזכירין אותה שהן ארבע הכוונה על ארבע אותיות שמו הקדוש של הקדוש ברוך הוא ששמו של הקדוש ברוך הוא מורכב מהאות י אחרי ה אחרי האות והאות האחרונה היא האות ה אותם ארבע אותיות זה מרומז שאין ארבע כותב כאן מילים מבהילות כי הוהי ברוך הוא הקדוש ברוך הוא תלוי במעשה בני אדם תהיי צדיק אל תהיי רשע שאין ארבע כי השם של הקדוש ברוך הוא שמורכב מארבע אותיות תלוי במעשיך לכן אם אדם נכשל הוא כותב בהמשך שם התשובה צריכה להיות על מה שפגם בארבע אותיות הווי ברוך הוא ברוך שמו זה רמז למקרה הראשון שמוזכר במשנה שיש בו שתיים שאין ארבע לעניין שבועה אבל מפורטים שם ארבעה מקרים חוץ מהמקרה של שבועה יש גם את המקרה של ידיעות הטומ טמא שאכל קודשים כגון בשר קורבן פסח או נכנס לבית המקדש אם זה היה בשוגג אז יכולות להיות ארבע אפשרויות של שגגה וגם כאן ידיעות הטומ שתיים שאין אין ארבע מקרה אחד שהוא אכל קודשים והוא ידע שהבשר הזה בשר קודשים רק הוא שכח נעלם ממנו שהוא טמא שהמקרה השני שהוא נכנס לבית המקדש בטומ והוא ידע שזה בית מקדש רק נעלם ממנו שהוא טמא זה שתיים שאין הארבע שהוא ידע שהוא טמא ואו שהוא אכל קודשים, שהוא נעלם ממנו שזה קודשים, או שהוא נכנס לבית המקדש בטומאה ונעלם ממנו שזה בית המקדש. מקרה שלישי, שתיים שאין ארבע, זה לגבי שבת שהתורה עוסרת לעשות מלאכה. אחת המלאכות שאסורות בשבת זה הוצאה. הוצאה מרשות לרשות. התורה עוסרת בשבת להוציא חפץ ממקום שמוגדר רשות היחיד כגון מהבית ולהניח אותו במקום שמוגדר רשות הרבים כגון רחוב ראשי כאן יש שתיים איזה שתיים המשנה בתחילת מסכת שבת מתארת את זה בצורה הזאת הבעל הבית עומד בפנים והאני עומד בחוץ ברשות הרבים. הבעל הבית ברשות היחיד והאני ברשות הרבים. עכשיו ישנם שתי אפשרויות של הוצאה שחייבים עליהם. אם זה בשוגג, קורבן חטאת. שה בעל הבית לקח חפץ שהיה בפנים והניח אותו ברשות הרבים או שהעני הכניס את ידו לתוך הבית הקר החפץ שהיה בפנים והוציא אותו לרשות הרבים שהן הארבע זה הכנסה לרשות היחיד חפץ שהיה מונח ברשות הרבים והעני לקח אותו מרשות הרבים וושיט את ידו לתוך הבית והכניס אותו לתוך הבית רשות היחיד ומקרה נוסף שהעשיר פשט את ידו לרשות הרבים ועקר את החפץ שהיה מונח שם והכניס אותו לתוך הבית והניח אותו בתוך רשות היחיד אז זה שתיים שאין ארבע שתי מקרים של הוצאה מהבית לרשות הרבים על ידי הבעל הבית ועל ידי האני ושתי מקרים של הכנסה מרשות הרבים לתוך רשות היחיד גם כן על ידי האני ועל ידי בעל הבית וה המקרה הרביעי שתיים שאן ארבע זה לעניין נגד צרת שמפורט בפרשת תזריע מצורע שאם אדם יש לו נגע היינו כתם לבן על האור שיש בו טומת נגע צרת אם יש בו סימני טומא אז ישנם ארבע מראות נגעים ארבעה מראות נגעים אה מראה אחד זה סעת ובדף ו' הגמרא תפרט בדיוק מה הגוון הלבן של סאט. כל הגוונים של נגאי אור זה לבן. ישנם ארבעה גוונים של לובן. יש מפורש בתורה שעת ומפורש בתורה בהרת. זה שתיים שהן ארבע. כי התורה אומרת גם ספחת. היינו הדבר הנספך הדומה. דומה לשאת ודומה לבארת. שזה התולדה של השאט והתולדה של הבהרת. זה עוד שתיים, עוד שני מראות נגעים. זה יוצא סך הכל ארבע. שניים שאין ארבע. ו העמדנו את דברי המשנה שבכל הארבעה מקרים, בכל ארבעת הסוגי דברים, היינו שתיים שאין ארבע, זה ארבעה מקרים וארבעה סוגים. אם אנחנו מדברים על שבועות או על שבת או על ידיעת הטומ על נגעים, כל ארבעת המקרים יש כאן חיוב. לא יכולים להיות שני מקרים חיוב ושני מקרים של פטור. כל ארבעת המקרים צריכות להיות מקרים של צריכים להיות מקרים של חיוב. מה ההוכחה לזה מנגעים? כי הרי בנגעים כל ארבעת הגוונים של הלובן בנגאי אור אדם זה מטמא אותו ומחייב אותו בסופו של דבר להביא קורבן את הקורבנות שמביאים כמו שמבא בתחילת פרשת מצורע מה שהסדר מה שעושה המצורה ביום טהרתו שחלק מהסדר זה הבאת הקורבנות אז כמו שלגבי נגד צרת בכל ארבעת המקרים שמפורטים זה חיוב ממש ככה גם בשלושת המקרים הנוספים לעניין שבועה, לעניין ידיעות הטומאה ולעניין שבת. חייב להיות שבכל ארבעת המקרים יש חיוב ויש לנו בעיה. למה? הגמרא דנה בדף ג' שזה לא מתאים לא עם רבי ישמעאל ולא עם רבי עקיבא לבאר את כל המקרים במשנה שיש בהם חיוב ממש. כי אם לפי רבי ישמעאל זה לא מתאים לעניין שבועות. כי לעניין שבועות הוא סובר שיש חיוב של קורבן רק אם הוא נשבע על העתיד שהוא לא יאכל ובסוף הוא אכל או שהוא יאכל ובסוף הוא לא אכל אז הוא יהיה חייב קורבן על זה שהוא עבר על השבועה שלו אבל על העבר שהוא נשבע שבעבר הוא לא אכל בסוף מתברר שהוא כן אכל או שנשבע על העבר שהוא אכל ובסוף מתברר שהוא לא אכל לפי דעת רבי ישמעאל הוא לא יהיה חייב קורבן אז אם כן, המקרה של שבועות לא מתאים שכולם יהיו לחיוב לפי דעתו של רבי ישמעאל. אז אי אפשר להמיד את המשנה לכאורה לפי דעתו. ואם נעמיד את המשנה לפי דעתו של רבי עקיבא שסובר שלעניין שבועות בכל ארבעה מקרים יש חיוב, תהיה לנו בעיה לעניין ידיעות הטומ. כי לפי דעתו של רבי עקיבא רק שני מקרים מתוך הארבעה יש חיוב קורבן. רק במקרה שהוא שכח שהוא טמא, אבל הוא ידע שהמקום הזה הוא בית מקדש. הוא ידע שמה שהוא אוכל זה קודשים, אז הוא יהיה חייב קורבן. אבל במקרה שבו הוא שכח שהמקום הזה בית מקדש או שמה שהוא אוכל זה קודשים, זה נעלם ממנו. אבל הוא ידע שהוא טמא. במקרה כזה לפי רבי עקיבא הוא לא יהיה חייב קורבן. אז אם כן לא נוכל להתאים שוב את כל ארבעת המקרים שיהיה מצב של חיוב. לכן הגמרא הסבירה בדף ג' שנעמיד את דברי המשנה לפי דעתו של רבי ישמעאל. במה יוקמתא כרבי ישמעאל. ואם תשאל מה הוא יעשה לעניין שבועות? לפי דעתו יש רק שני מקרים שחייבים קורבן. רק על העתיד. הוא נשבע שהוא יאכל ובסוף הוא לא אכל. הוא נשבע שהוא לא יאכל בסוף הוא כן אכל. אבל על העבר הוא יהיה פטור מקורבן. העמדנו שהמשנה מדברת לעניין במזיד, לא לעניין בשוגג. הוא ידע ובכוונה הוא עבר על השבועה שלו. ולעניין חיוב מלכות. כי הרי לעניין שבועות אם אתה עבר על השבועה שלו בלי כוונה בשוגג אז הוא אמנם חייב קורבן. אבל אם הוא עבר על השואה שלו מתוך כוונה במזיד אז הוא יהיה חייב עונש של מלכות. על זה גם רבי ישמעאל מודה שבכל ארבעת המקרים יהיה עונש של מלכות. אז שואלת הגמרא, אם כן יש לנו בעיה אחרת. אמנם עם שבועות הסתדרנו אבל כעת יש לנו בעיה. עם מראות נגעים. מי מלכות איקה בכל סדר מראות נגעים לא מצאנו אפילו פעם אחת שנותנים מלכות לבן אדם שלקע בנגד צרעת שהוא קיבל נגע צרעת אומרת הגמרא לא מצאנו מפורש אבל יש רמז מדובר כאן במקרה שאדם יש לו נגע צרת והתורה מזהירה אותו ישמר בנגע הצרת לשמור מאוד ולעשות ישמר זה הכוונה לא תעשה בקוצץ בארתו לא לקצוץ ולהוריד את מראה הנג הצרת את הבארת שלו וכמו דבריו של רבי אבין שאמר בשם רבי אלה שכשכתוב ישמר זה הכוונה איסור לא תעשה דאמר רבי אבין אמר בשם רבי אלה כל מקום בתורה שנאמר אחד מהשלוש לשונות או ישמר כמו אצלנו או פן כן או על אינו אלא לא תעשה. אז אם כן יש כלל במסכת מכות שאם אדם עובר על איסור לא תעשה שבתורה הוא לוקה במלכות. כאן יש איסור לא תעשה לא לקצוץ את הבארת כי ישמר בנגע הצרעת הכוונה לא לקצוץ את נגע הצרעת. כן. שהוא עבר על זה הוא חייב מלכות. אז שייך מלכות בכל ארבעת מערות הנגעים של נגע צרת. אם הוא יקצוץ את אבעת הנגעים האלה. שואלת הגמרא שאלה נוספת לעניין שבת. אם המשנה מדברת לעניין חיוב מלכות, יציאות השבת, מה הם מלכות? איק. אם הוא הוציא מרשות לרשות בשוגג, הוא לא חייב מלכות, אלא הוא חייב קורבן. ואם זה היה במזיד, הוא חייב מיטה. לא מלכות. וכיוון שהוא חייב מיטה, אז הוא לא לוקה. כי יש כלל שלא תעשה שניתן להזהרת מיטת בית דין שמחייבים מיטת בית דין כמו כאן לעניין אדם שמחלל שבת אם הוא עשה את זה במזיד ויש שני עדים שראו אותו והתרו בו לא שלא יעשה ואם הוא יעשה הוא יחייב סקילה מחייבים אותו מדעת בן של סקילה אז אף על פי שיש כאן איסור לא תעשה מלאכה ועל איסור לא תעשה אמורים לקבל מלכות כיוון שזה לו שניתן להזהרת מיתת בית דין יש כאן אזהרה שאם הוא יעבור על האזרה לא לעשות מלאכה הוא יהיה חייב מיתת בית דין אין לו כי עליו כל לו שניתן להזרת מת דין אין לו קין עליו גם אם אתרו בו שאם הוא יעבור ויעשה מלאכה הוא יהיה חייב מלכות לא אתרו שהוא יהיה חייב מיתה בכל זאת הוא לא יקבל מלכות אונה הגמרא משום הכי כמונה בשביל זה אומר החכם חכם שהעמיד בגמרא את דברי המשנה לעניין חיוב מלכות כרבי ישמעאל היה אפשר לתרץ את אותו תירוץ שהמשנה שלנו מדברת לפי רבי עקיבא רק מדברים פה לא לעניין קורבן אלא לעניין מלכות העמדנו את זה כמו רבי ישמעאל כדי שזה יתאים כאן לעניין מלאכה בשבת כי רבי ישמעאל דאמר לו שניתן להזהרת מיתת בית דין לא קין עליו אם אדם בא להוציא חפץ מביתו, לעקור אותו בביתו ולהוציא אותו ולהניח אותו ברשות הרבים. מזהירים אותו אם תעשה את זה תהיה חייב מלכות. לפי רבי ישמעאל אם הוא עשה את זה הוא יהיה חייב מלכות. הוא לא יהיה חייב סקילה. כי כדי להתחייב סקילה צריך שיטרו בו שאם הוא יעשה את המלאכה הוא יהיה חייב סקילה. כאן כיוון שלא יטרו בו על סקילה וכן תרו בו על מלכות הוא ילכה. אם כן אפשר להעמיד גם את המקרה של יציאות השבת בחיוב מלכות. שואלת הגמרא, זאת הסיבה שמעמידים את המשנה כמו רבי ישמעאל עליו הכי. אם גם רבי עקיבא היה סובר שלוקין על כזה לו קיימרבי עקיבא. היית מעמיד את המשנה כמו דעתו של רבי עקיבא. הרי אם המשנה כמו רבי עקיבא קשיה ידיעות הטומ שתיים שאין ארבע כי לפי דברי רבי עקיבא אין ארבע מקרים שחייבים קורבן אלא רק שניים כי לפי דעתו של רבי עקיבא דווקא במקרה שהאדם ידע שהוא טמא רק הוא שכח שהמקום הזה בית מקדש או הדבר הזה קודש רק אז הוא חייב. אבל אם הוא ידע שזה קודש, הוא ידע שזה בית מקדש, רק הוא שכח שהוא טמא, אז הוא באמת לא יהיה חייב קורבן. אז אם כן, איך תתאים את דברי המשנה עם שיטתו של רבי עקיבא? אונה הגמרא, פשוט מאוד, אנחנו נעמיד לפי רבי עקיבא לעניין חיוב מלכות. בחילב אמרת לא אמרת שהמדת את המשנה כמו רבי ישמעאלי שהחיוב שתיים ש ארבע זה לעניין מלכות במזיד לעניין רבי עקיבא נעמי גם אם נמיד את המשנה כמו דתו של רבי עקיבא אילו הוא היה סובר שלו שניתן להזרת מיטת בית דין לא קין עליו היינו מעמידים גם לעניין ידיעות הטומ שתיים שאיןר ולעניין חיוב מלכות שבזה הוא מודה כיוון שזה במזיד שהוא ודאי חייב מלכות. אם כן היה אפשר להעמיד את המשנה כמו דעתו של רבי עקיבא בדיוק כמו שאנחנו מעמידים את המשנה כמו דעתו של רבי ישמעאל אם אנחנו מעמידים את זה לעניין מלכות רק כיוון שלא מצאנו שרבי עקיבא סובר לו שניתן להזהרת מיטת בית דין לוקין עליו. לכן אנחנו חייבים להעמיד את דברי המשנה כמו רבי ישמעאל כי הוא כן סובר מפורש שלוקין במקרה כזה ולכן אפשר להמיד את דברי המשנה לעניין מלכות אבל כעת הגמרא מביאה סדרה של פרכות למה אי אפשר להעמיד את דברי המשנה שהיא מדברת לעניין מלכות כי היא האחי אם מדובר פה לעניין מלכות שמלכות נאנשים במזיד כמובן לא בשוגג. אז מה הפירוש לעניין ידיעות הטומא? מה זה ידיעה? כוונה שנתלמה ממנו הטומאה או נתעלם ממנו שהמקום הזה בית מקדש או שהדבר הזה קודשים והיה ידיעה בהתחלה ואחר כך הוא שכח או שבהתחלה הוא שכח ואחר כך נודע לו. ידיעה זה אומר שהייתה כאן איזשהיא שכחה שמשולבת באיזה ידיעה מסוימת. ידיעה בהתחלה, ידיעה בסוף הוא ידיעה גם בהתחלה וגם בסוף כמו שמפורט בדברי המשנה, כל המקרים אבל אם מדובר כאן על מלכות אז אין לנו כאן שום עניין עם הידיעה ברור שיש ברור שהוא יודע היינו צריכים לומר התראות הטומאה שהתרו בו לעניין חיוב מלכות זה מי בא אליי התרו בו שהוא יהיה חייב מלכות אומרת הגמרא, אנחנו בהמשך נדחה את האפשרות להעמיד את דברי המשנה לעניין מלכות, אבל ה לא כאשיה זה לבד לא מספיק. תני ידיעות דהראות. אפשר לומר שמדובר פה על ידיעות של ההתראות ולא ידיעות שיש שלם. יכול להיות ידיענו עד הדרבה אם הוא יודע אז בגלל זה מזיד ובגלל זה הוא באמת חייב. אז אתה רוצה לשלב כאן את העניין של התראות. תשנה שבאמת המשנה התכוונה לומר עם התראות. בסדר? אבל יש קושיות נוספות היאחי אם מדובר כאן על מזיד איזה ארבע יש בידיעות הטומ שתיים שאין ארבע יש רק שתיים תרתי יהודה אבין אם הוא הכל יודע והוא עושה במזיד איזה שתי איזה איזה יותר משתי אפשרויות יש הוא יודע שהוא טמא זה ברור כי אחרת זה לא מזיד והוא והוא יודע שזה בית מקדש, שהוא נכנס בטומה לבית מקדש חלילה והוא יודע שזה קודשים והוא והוא חלילה אוכל קודשים בטומ יש רק שתי אפשרויות בית מקדש וקודשים אז מה זה שתיים שאין ארבע תרתי יהודה אבין יש רק שתיים וטו יותר מזה מה פירושה כתוב במשנה עצמה כשמפרטים סוג סוגים של כפרות שמתכפרים בהם על כל סוג של שגה בין השגגות שמפורטים במשנה. מפרשת המשנה מפורש את שיש בידיעה בתחילה הוא ידע בהתחלה שהוא נאמר טמא והדיה בסוף אחר כך הוא נזכר שהוא היה טמא ום בינתיים כשהוא נכנס לבית המקדש או כשהוא אכל קודשים הוא שכח מזה שהוא טמא אז הוא בקורבן עולה ויורד אם מדובר כאן על חיוב מלכות ההלמה למלכות מה הבדתי מה שייך שנעלם ממנו או לעניין מלכות זה רק שייך לעניין קורבן שזה היה שוגג וטו יותר מזה מפורש שמדובר פה על קורבן הרי זה בעולה ויורד מה זה עולה ויורד זה סוג קורבן זה סוג קורבן חטת שהתורה אומרת לעניין א ידיעות אטומ שחייבים חטאת עולה ויורד מה פירוש אם הוא עשיר הוא מביא בהמה ואם הוא אני הוא מביא עוף או שתי עופות יותר נכון ומאוד יתרני אז הוא מביא מנחה מנחת חוטה מסולת מפורש כן שזה מדובר על קורבן איך אתה מעמיד את המשנה לעניין מלכות לכן הגמרא כעת דוכה לגמרי את האפשרות שהמשנה מדברת לעניין מלכות אלא אמר רב יוסף באמת המשנה מדברת לעניין קורבן והתנה במשנה שלנו כמו כל המשניות מי סידר את המשניות רבי ונשיא ציב לה הוא נקט את המשנה לא כמו שיטה אחת אלא ליבדתנאי כמו שתי שיטות של תנאים שונות בידיעות לעניין שגגה שאדם נכנס בטומא לבית המקדש או שהוא אכל בטומאה קודשים נסיב לה כרבי ישמעאל נקת את המשנה כמו דעתו של רבי ישמעאל שבין בהלם טומאה ובין בהלם מקדש וקודשיו לא משנה מה נעלם ממנו בכל מקרה הוא יהיה חייב קורבן ובשבועות נסיב לה כרבי עקיבא הוא נקט את המשנה כמו דעתו של רבי עקיבא שאין הבדל בין אם הוא נשבע על העבר או שהוא נשבע על העתיד אמר רב רשי אמרית לשמעתה אמרתי את השמועה הזאת של רב יוסף קמ דרב קהנה לפני רב קהנה ואמר לי לא תימה אל תאמר כמו שאמרת בדברי רב יוסף שרבי נסיב לה הוא העמיד את דברי המשנה עליב דתנה ה כמו שתי תנאים ולי לא סביר עליי זה נראה כמו שזה לא דעתו של רבי אלא חלק מהמשנה הוא המית כמו רבי ישמעאל וחלק כמו רבי עקיבא אלא רבי תעמי דנפשי מפרש זאת אומרת רבי זה כמו דעה שלישית שלעניין שבועות הוא סובר כמו רבי עקיבא ולעניין ידיעות הטומ הוא סובר כמו רבי ישמעאל ככה הוא באמת סובר ככה הרב קהנה רצה לומר ומניען שרבי סובר בידיעות הטומ רבי ישמעאל דתניה מצאנו ברייתה מפורשת שרבי הוא זה שחולק על רבי עקיבא רבי עקיבא סובר את תחילת דברי הברייתא הוא דורש מאנאמר בתורה ונעלם ממנו והוא טמא כך אומר הפסוק בסוף פרשת שמיני אדם שהוא נטמע ונעלם ממנו והוא טמא דורש רבי עקיבא שדווקא אם הוא שכח את עצם זה שהוא טמא אבל הוא ידע שהמקום שהוא נכנס אליו זה בית המקדש הוא ידע שמה שהוא אוכל זה קודשים הוא יהיה חייב קורבן אבל אם שנעלם ממנו זה שהמקום הוא בית מקדש או שמה שהוא אוכל זה קודשים אבל הוא יודע שהוא טמא מקרה כזה לא יהיה קורבן הולה ויורד מוסיף רבי עקיבא דרשה נוספת שלומדים שם מהפסוקים בסוף פרשת שמיני שכתוב שם ונעלם ממנו שצריך להיות שבהתחלה הוא ידע שהוא טמא ובשעה שהוא נכנס לבית המקדש או אכל קודשים הוא שכח מטומתו ואחר כך הוא נזכר מנין שאינו חייב קורבן אלא על שיש בידיעה בתחילה הוא ידע שהוא טמא וידיעה בסוף בסוף הוא גם נזכר שהוא היה טמא רק באמצע היה העלם בינתיים בזמן שהוא נכנס לבית המקדש הוא אכל קודשים מנין לומדים את זה תלמוד לומר פעם נוספת ונעלם כתוב ונעלם שני פעמים שם בסוף פרשת שמיני פעם אחת כתוב ונעלם ממנו והוא טמא והשם פסוק הבא כתוב ונעלם ממנו והוא ידע והשם כיוון שהפעם השנייה שכתוב ונעלם זה מיותר אז דורשים כאילו כתוב כאן והוא ידע ונעלם בפסוק כתוב ונעלם ממנו והוא ידע אבל דורשים כאילו כתוב והוא ידע ונעלם כיוון שהמילה מיותרת המילה ונעלם זה לומדים שכדי שיהיה חייב קורבן צריך שתהיה ידיעה בתחילה ואחר כך ונעלם אחר כך נעלם ממנו ולכן הוא חטא דברי רבי עקיבא רבי אומר אני מסכים שצריך שיהיה ידיעה בהתחלה ואחר כך שהוא ישכח ואחר כך יזכר ידיעה בסוף אבל אינו צריך לא צריך את את דרשה מהמילה המיותרת ונעלם כדי ללמד את זה אפשר ללמוד את זה ממקום אחר הרי הוא אומר ונעלם מה זה ונעלם שהוא שכח אי אפשר לשכוח דבר שאף פעם לא ידעו בכלל הדברים אתה למד שהוא ידע קודם אחר כך אומר הכתוב והוא ידע משמע שנודע לו אחר כך שוב הרי כאן שתי ידיעות הוא ידע בהתחלה אחר כך הוא שכח, אחר כך שוב נזכר. אם כן, המילה ונעלם יותר הפעם השנייה. מה אתה מוד לומר ונעלם? אחר כך פעם שנייה ונעלם. זה לנקודה שבה הוא חולק על רבי עקיבא. לא רק אם נעלם ממנו שהוא טמא, הוא חייב קורבן, אלא הפעם השנייה ונעלם בא לחייב לא רק על העלם טומה, אלא וגם עלי מקדש. גם אם הוא ידע שהוא טמא, רק הוא שכח שזה בית מקדש או שזה קודשים, הוא יהיה חייב קורבן. נמצא שרבי הוא זה שחולק על רבי עקיבא. אם כן, לעניין ידיעות הטומ הוא העמיד את המשנה כמו שיטתו שלו עצמו שזה שתיים שאין ארבע. כיוון שבכל ארבעת המקרים, בין אם הוא ידע שהמקום הוא בית מקדש או שזה קודשים והוא שכח שהוא טמא, בין אם הוא ידע שהוא טמא, רק הוא שכח שזה בית מקדש. או שזה הקודשים בכל ארבעת המקרים לפי רבי עצמו חייב קורבן. שואלת הגמרא אשכחן בידיעות הטומ מפורש שכך סובר רבי דתלי טעמי דנפשי שהוא באמת סובר כך ולכן הוא כתב את המשנה כך כי זאת דעתו של רבי בעצמו והוא העמיד את המשנה כמו דעתו שלו אבל בעניין שבועות דלת לטעמי דנפשי שהוא לא אמר במפורש לא מצאנו בשום מקום ש רבי אומר את דעתו לעניין כאן שבועות האם יש חיוב קורבן גם לשעבר מנעלן מנלן שהוא סובר באמת כמו שהוא סתם במשנה במסקנת הדברים הגמרא באמת אומרת שבזה הוא באמת לא אמר את דעתו אלא לעניין שבועות הוא העמיד את המשנה כמו דעת רבי עקיבא שהוא סובר שחייבים על כל ארבעת המקרים קורבן אבל בהתחלה הגמרא הייתה סבורה לומר שרבי גם מסכים עם דעתו של רבי עקיבא מסברה סברה הוא מה הסיבה של רבי עקיבא מה הייתמק המחייב בשבועות לא רק על העתיד אלא גם לשעבר דדריש כי הוא דורש את הפסוקים בצורה של ריבוי ומיותי הרי יש שני דרכים כשהפסוק מביא לשון כוללת לשון לשון מרבה ואחר כך לשון ממעטת, לשון מפורטת ואחר כך שוב פעם לשון מרבה, לשון כוללת. דרך אחת דורשים את הפסוק בצורה של כלל ופרט וכלל. כדי להמחיש את הדברים ניקח דוגמה. מלמד נכנס אל תלמידיו ואומר יוצאים לנסיעה לקברי צדיקים ואז הוא מפרט מי יוצא ראובן זלמן שלמה יוצאים מקברי צדיקים יש לו 30 תלמידים מה רק שלושה תלמידים יוצאים אז למה הוא צריך לומר את זה לכל הכיתה? יוצאים הוא כנראה מתכוון לכלול יותר רק הוא לקח דוגמה של שלושה תלמידים אז אנחנו צריכים למצוא מה מיוחד באותם שלושה הם למדו בהתמדה מיוחדת ומראש אמרו שאלה שלמדו בהתמדה מיוחדת הצטרפו לנסיעה הזאת אולי הם התנהגו עם מידות טובות ונעצלות או ש אולי הם הם היה להם איזשהו מעשה עשה טוב שהם עשו כל אלה שעשו כמותם את אותם דברים גם כמתרבים זה הכוונה כלל ופרט וכלל התורה לקחה דוגמה בפרט כדי שנדע את מה היא באה לכלול כל מה שדומה לפרט מתרבה אם אנחנו אבל אומרים ריבוי מיות ורבוי אנחנו אומרים משהו אחר לגמרי אנחנו אומרים שהמיעות בא למעט מקרה אחד בלבד זאת אומרת אומרת מרבים את כולם יש רק מיוט אחד מה שהכי דומה למ לפרט שמיעטו אותו באמת מעט מקרה אחד בדף כו הגמרא מביאה את הדרשה של רבי עקיבא על הפסוק לעניין שבועה בפסוק נאמר שם בהתחלה לשון שמרבה לשון כוללת או נפש כי תישה לבטא בשפתיים זה כולל כל סוגי שבועות אחר כך יש לשון ממעטת לשון מפרטת להרע או להיטיב אחר כך שוב פעם לשון מרבה לשון כוללת לכל אשר יבטא האדם בשבועה אז רבי ישמעאל סובר שדורשים את זה כלל ופרט וכלל ומרבים מה שדומה לפרט, להרע או להתיב. דהיינו כל הדברים שדומים, אבל הם צריכים להיות דומים לזה שזה כתוב להרע וליטיב, זה צריך להיות שבועות על העתיד, אפילו אם זה לא להרע ולא להיטיב. זה רבי ישמעאל דורש. וזה אם דורשים כלל ופרט. אבל רבי עקיבא דורש את הפסוק בצורה של ריבוי מיות ורבוי. זאת אומרת באים לרבות כל סוגי השבוע. לא רק אם זה עניין שהוא לא הרעה ולא הטבה, אלא גם אם זה אפילו על העבר ולא על העתיד. אפילו שלהרה או להתיב זה משמע לשון עתיד. אז קודם כל מרבים לא דווקא אם זה להרע או לאטי ולאדברים שהם לא הרע ולא הטבה גם כן כלולים כאן בשבועה ודבר נוסף שמרבים גם אם זה על העבר אכלתי לא אכלתי מה ממעטי מהמיות רק דבר אחד אם הוא נשבע לבטל את המצווה שאז השבועה בכלל לא תופסת ב שהולך לבטל מצווה שהתורה מצווה אותו לעשות, השבועה לא תופסת. זה המיוט בא למעט. אז אם כן נמצא ששורש הוויכוח רבי ישמעאל ורבי עקיבא האם התורה מתכוונת לחייב קורבן על שבועה רק על העתיד שבועות על העתיד אוכל לא אוכל ובסוף הוא לא אכל או כן אכל עבר על שבועתו או גם על העבר אכלתי ולא אכלתי והוא מתברר שהוא שיקר בשבועה שלו כשהוא אמר אכלת התברר שהוא לא אכל כשהוא אמר לא אכל תברר שהוא כן אכל אבל שורש הוויכוח זה הם דורשים ריבוי מיוט וריבוי או כלל ופרט וכלל בוא נבדוק מה דעתו של רבי האם הוא לומד כלל או פרט או כלל בדרך כלל או ריבוי מיוט ורבוי ואז נדע כמו מי הוא סובר כמו רבי ישמעאל או כמו רבי עקיבא באמת במסקנת הדברים רבי דורש כלל ופרט וכלל ואם כן הוא לא מסכים עם דברי רבי עקיבא שש שבועות זה גם על העבר אלא הוא מעמד את המשנה כמו דעתו של רבי עקיבא. ובכל זאת הגמרא כעת מביאה מקום מסוים שאנחנו רואים שרבי דורש ריבוי ומטי. ריבוי מיוט ורבוי. אבל אותו מקרה שונה לגמרי ממקרים רגילים. למה? כי במקרים רגילים הסדר הוא כלל, אחר כך פרט, אחר כך כלל. כמו שהבאנו לעניין שבועה, הכלל נפש כי תישבה. מה הייתי שווה? מה לא? אחר כך יש פרט להרע להיטיב, אחר כך יש שוב פעם כלל. כל אשר יבטא האדם בשבוע לפי הסדר הזה. קודם כלל, אחר כך פרט, אחר כך כלל. אתה יכול להגיד קודם ריבוי, אחר כך מיוט, אחר כך ריבוי. אבל כאן אנחנו נשים לב דבר שונה. יש שתי הלשונות של הכלל או של הריבוי סמוכות ורק אחר כך יש את הפרט. אם תרצה תקרא לו מיוט. או פה זה שונה. כאן באמת רבי סובר שלורשים את זה כמו ריבוי מיוט ורבוי ולא כמו כלל ופרט וכלל. זה מסקנת הדברים. מדברים כאן על המצווה החביבה ביותר שלא כל אחד זוכה לקיים אותה. בדיון הבן שנולד לאדם בן ראשון לאמו שהתורה מצווה לפדות אותו בחמישה סלים לתת ולתת לכהן. במה פודים אותו? אז נוהגים לפדות אותו באמת בכסף. יש כהנים שמחזיקים ברשותם מטבעות מיוחדות לשם א פדיון הבן. אבל האמת היא שלא חייבים דווקא לפדות על כסף. הלשון של הפסוק יש כאן שני ריבועים ואחר כך מיוט. ופדויב מ זה לשון ריבוי. איך פודעים? עם מה שאתה רק רוצה אתה יכול לפדעות לכאורה. אחר כך כתוב מבן חודש תפדה. עוד פעם. ממה תפדה? עוד פעם יש פה לשון ריבוי שתי ריבויים אחד ליד השני ואחר כך יש שמיות בערכך כסף דווקא עם כסף 5 ש₪ כאן באמת רבי מודה שדורשים ריבוי מיוט ורבוי כשזה שני לשונות כוללות שני לשונות של ריבוי צמוכות אז באמת הוא דורש ריבוי מיוט ורבוי אבל כשיש קודם כלל אחר כך פת אחר כך כלל הוא לא סובר ריבוי מיוט ורבוי הוא סובר כלל או פרט ו כלל וזה באמת מה שהגמרא בהתחלה הייתה סבורה לומר שרבי דורש ריבוי מיות ורבוי כי רבי הרי אומר בכל דבר ששווה חמישה סלאים פודין בכור אדם חוץ מן השטרות זאת אומרת אם אדם חייב לישראל חמישה סלעים והוא כתב לו על זה שטר אותו ישראל לא יכול לתת את השטר הזה לכהן בפדיון בנו אף על פי שהשטר הזה יכול אה להוציא מאותו שחייב חמישה סלים ורבנן חולקים הם אומרים במשנה בבכורות שאי אפשר לפדות גם עם עבדים וקרקעות בכל פודין בכור אדם חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות לא ממעטים רק שטרות ובמה הוויכוח מה הייתמה דרבי למה הרבי אומר שאפשר לפדות עם יותר דברים גם עם עבדים וקרקעות ולא ממעטים אלא השטרות דריש כי הוא דורש את הפסוק שנאמר בפדיון הבן שכתוב שם לשון שתי לשונות של ריבוי ואחר כך לשון של מיו הוא פדויב זה ריבוי מבין חודש תפדה זה עוד ריבוי ואחר כך כתוב מי ברכך כסף דווקא בכסף הוא דורש הוא בדויב מבין חודש ריבה שאפשר לבדות בכל דבר ואחרי שני הריבועים כתוב ברגך כסף 5 ש₪ זה מית ולפני לפני כן אחרי הריבוי הראשון כתוב את הריבוי השני של תפדה חזר וריבה לומדים ריבה ומית ורבה ריבה הכל מה ריבה ריבה כל דבר כל מילי כל שווה כסף ומה עם מית מט רק דבר אחד מט שטרות שזה הכי פחות דומה לכסף אין לו שום שווי עצמי אז הגמרא בהתחלה סבורה שכנראה תמיד רבי סובר ריבוי ומיוט וריבוי ואם אם כן הוא יסבור ריבוי ומיות ורבוי גם לעניין שבועה והוא יסבור שגם שבועות על העבר מחייבים קורבן כמו רבי עקיבא אבל הגמרא תדחה כי שם באמת הזה הולך לפי סדר קודם ריבוי אחר כך מיוט אחר כך ריבוי שם הוא יסבור כמו רבי ישמעאל שזה כלל ופרט וכלל אבל לפני שנגיע לזה מביאה הגמרא את דעתם של רבנן שהם דורשים כללי ופרטי את אותו דבר אבל על ידי כלל ופרט כי לפי דעת המפלוש שתי הריבועים או אם תרצה תקרא להם כללים כתובים וסמוך נורשים את זה בכלל ופרט וכלל הוא פדויב מבין חודש במה אתה פודה ללשון כוללת משמע בכל דבר בערכך כסף חמשת ש₪ דווקא כסף פרט לפני כן כתוב עוד פעם לשון ריבוי תפדה חזר וכלל הם דורשים את זה בכלל ופרט וכלל היא אתה תענה לה כאין הפרט דברים שדומים לכסף מה פרט מפורש כסף זה דבר המטלטל למקום ממקום למקום וגופו של הכסף הוא ממון כי הכסף בזמנם זה היה החתיכה ששוקלת את אותו שובי של חמישה סלעים כל סלע באמת שקל משקל ששווה סלע זאת אומרת זה היה פשוט מטבע בערך של סלע ככה הוא באמת היה שווה זה זאת אומרת זה כסף כמות של כסף ששווה באמת סלע גופו ממון אף כל מה שהתורה מרבה לפדיון הבן צריך לו דבר המטלטל והוא בעצמו גוף הממון הוא בעצמו שווה ממון יצאו קרקעות שהם אינם כאין כסף אתה לא יכול לטלטל את הקרקע ממקום למקום הם אינן מטלטלים ומה הם עבדים קנניים יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות כתוב לגבי עבדים שמורישים אותם עבדים כנעניים צריך להוריש אותם לדורות הבאים לא משחררים אותם לחופשי התנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת כמו אחוזה כמו קרקעות כישן כתוב לאחוזה כיוון שמעתנו שאי אפשר לפדות עם קרקעות גם אי אפשר לפדות עם עבדים יצאו שטרות אף על פי שמתלטלין אין גופן ממון השווי של השטר הוא רק משום הראיה שבו הנייר עצמו לא שווה את החמישה סלים לכן הם אינן דומים לכסף ולא פודעים מהם כעת מוכיחה הגמרא שרבי דורש בדרך כלל כלל ופרט וכלל אמר לרב בינה להמימר רבי דורש דריש ריבויי ומיוטי והרי רבי כללי ופרטי דריש מה ההוכחה יש לנו מקרה רגיל שהלשון מביאה לשון כוללת אחר כך לשון מפרטת אחר כך לשון כוללת לא כמו המקרה הקודם שזה היה שתי לשונות כוללים ואחר כך לשון מפרטת מדברים פה גם על עבד שונה מהמקרה הקודם שהזכרנו עבדים שם דיברנו על עבדים קנעניים שבמקום קורם היו גויים טבלו לשם עבדות חייבים בחלק מהמצוות כאן אנחנו מדברים על עבד יהודי רגיל לבד עברי שהוא נמכר הוא נמכר לש שנים כמו שנאמר בפרשת משפטים אם לקראת סיום שש השנים הוא פונה לאדון ומבקש להמשיך לעבוד אז רוצאים מנקבים את אוזנו במרצע ואז הוא נמש נשאר לעבוד עד היובל. כל 50 שנה בערך זה שנת יובל. אז שם כתוב איך האדון מנקב את אוזנו של העבד? אז כתוב ולקחת את המרצע ונתת באוזנו ולקחת מה? כל דבר. את המרצע דווקא כלי מחודד ממתכת שנקרא מרצע ונתת זה שוב פעם מה נתת באוזנו כל דבר שאפשר לנקב בו אז אפשר לדרוש את זה כלל ופרט וכלל ואפשר לדרוש ריבוי מיות ורבוי ורבי כאן דורש כלל ופרט וכלל דתניה יש ויכוח רבי יוסי ברבי יהודה ורבי דעת רבי יוסי ברבי יהודה שדורשים ריבוי מיות ורבוי ולכן מה שכתוב כתוב מרצע אין לי אלא מרצע מניין לרבות חתיכת עץ חדודה שמכונה סול או קוץ שמכונה סירה או מחת או כלי שעשוי לקדוח בו מקדח או כלי שהיו חורטים בו על הפנקס מכתב מנין שגם בהם אפשר לרצוע תלמוד לומר ולקחת מה כל דבר שנלקח ביד דברי רבי יוסי ברבי יהודה בהמשך נראה שהוא דורש ריבוי מיות ורבוי. רבי אומר לא בכל דבר אפשר לרצוע רק מה שעשוי ממתכת. מה שכתוב מרצע מה מרצע מיוחד של מתכת? אף כל דווקא של מתכת. ובמסכת קידושין דף כאמרינן במהקמפלגי? במה הוויכוח בדיוק בזה. האם דורשים כלל ופרט או ריבוי ומיוט רבי דריש כללי ופרטי מה שכתוב ולקחת זה כלל את המרצע פרט דווקא מרצע ונתתה באוזנו זה בא לרבות מה שדומה למרצע דווקא ממתכת שדומה למרצע שהוא ממתכת ורבי יוסי ברבי יהודה דריש ריבוי ומיותי ולקחת כל דבר מרצע ממהט דווקא מה שכמו מרצע למה כתוב אחר כך ונתת באוזנו זה בא לרבות גם כלים שמינם כמו מרצע אמיות בא רק למעט דבר אחד מה זה בא למעט לא לעשות רצי נקב על ידי איזהשהוא שם בכל אופן רואים מכאן שבאופן רגיל רבי דורש כלל ופרט וכלל אומרת הגמרא נכון אם בעלמה כללי ופרט דריש רבי בדרך כלל סובר שדורשים את הפסוק בצורה של כלל ופרט וכלל והכך לעניין פדיון הבן היינו טעמה למה הוא דורש ריבוי ומיות ורבוי כיוון כמו שאמרנו ששני הריבויים כתובים בסמוך ופדויב מבין חודש תפדה פדויב זה ריבוי תבדל זה ריבוי ורק אחר כך כתוב כסף כדתנד רבי ישמעאל תנד רבי ישמעאל על הפסוק שנאמר בפרשת שמיני שמפרט את הסימני כשרות של דגים כתוב שם את זה תאכלו מכל אשר במים אז יש כאן לשון כוללת בכל המימות שבעולם עולם כל אשר לא סנפיר וכסכסת שזה סימני הכשרות של הדגין ואז כתוב שוב פעם לשון כוללת במים ורק אחר כך כתוב לשון מפורטת בימים ובנכלים אותם תאכלו אז יש כתוב במים במים שני פעמים ואחר כך כתוב לשון מפורטת בימים ובנכלים אין זה כלל ופרט כיוון שהכללים כתובים בסמוך זה הופך להיות אל הריבה באו מית. אז אם כן, כך גם סובר רבי כמו תנד רבי ישמעאל, שבמקרה ששני הכללים כתובים בסמוך, זה ריבוי ומיות. ורבנן שחולקים על רבי אמר אבינה, הם סוברים כמו שאמרו בארץ ישראל כדי אמר במערבה. כל מקום שאתה מוצא שתי קללות, היינו שני לשונות כוללים הסמוכות זו לזו, בכל זאת מורשים את זה בכלל ופרט. אתל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט אבל רבי סובר שכשני הכללים כתובים בסמוך זה ריבוי מיות ורבוי אם כן אשתד אמרת רבי כלל פרט דריש אתה אומר שתמיד הוא דורש כלל ופרט הוא כלל אז אם כן לגבי שבועות צריך גם לדרוש כלל ופרט וכלל ואם כן הוא סובר כמו רבי ישמעאל שלא מרבים כל דבר כי לא לומדים ריבוי מיות ורבוי אלא רק מה שכאן הפרט היינו לשונות שהם לשון עתיד כמו להערה או להיטיב אז גם אם זה לא להרע או להתיב העיקר שזה בעתיד רק שבועות כאלה חייב קורבן ואם כן בעל כוחכך קשיה במשנה למה רבי סותאים שבועות שתיים שאין ארבע שיש חיוב קורבן גם על הלשונות של העבר אלא חייב להיות שבשבועות הוא לא כתב את דעתו רבי אלא נשיא עליבה דרבי עקיבא הוא נקט את דעתו של רבי עקיבא שמחייב גם על שבועות לשעבר ולי לא סביר עלי אבל הוא בעצמו לא סובר את ה דבר שהוא כתב לגבי א שבועות כי לפי דעתו באמת חייבים קורבן רק על שבועות של העתיד מביאה הגמרא גופה דברי הברייטה שראינו קודם מנין שאינו חייב קורבן על אדם שבשוגג נכנס לבית המקדש בטומאה או אכל קודשים בטומה מה? אלא שהוא בהתחלה ידע ושכח ונודע לו שיש לו יש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והלם בינתיים. תלמוד לומר לפי דעת רבי עקיבא כתוב פעם אחת ונעלם. למה צריכים לכתוב פעם שנייה ונעלם? שני פעמים. הפעם השנייה מיותרת. זה בא ללמד שדורשים מה שכתוב שם ונעלם ממנו והוא ידע. כאילו כתוב והוא ידע ונעלם ממנו. שהייתה ידיעה בהתחלה ונעלם ממנו. דברי רבי עקיבא רבי אומר אינו צריך לא היו צריכים את המילה היתרה ונעלם לדרשה הזאת שצריך ידיעה בתחילה כי לומדים את זה מהמשמעות הפשוטה של המילה ונעלם היינו שהוא שכח הוא צריך לשכוח משהו שהוא ידע הוא לא יכול לשכוח משהו שהוא לא ידע הרי הוא אומר ונעלם מכלל דידע מה שאת אומרת התורה אומרת אחר כך והוא ידע ונעלם ממנו והוא ידע זה אומר שצריך שתי ידיעות הרי כאן שתי ידיעות כדי ללמד שצריך ידיעה בתחילה וידיעה בסוף. אם כן, מה תלמוד לומר ונעלם ואחר כך כתוב פעם שנייה ונעלם? זה הרי מיותר לחייב קורבן עולה ויורד על העובר על טומאת מקדש וקודשם מחמת אם טומל א מקדש. כי זה באמת דעתו של רבי שגם אם נעלם ממנו שהמקום הזה בית מקדש או שמה שהוא אוכל זה קודשים והוא יודע שהוא טמא ואחר כך נודע לו שזה היה בית מקדש או שזה היה הקודשים הוא חייב קורבן אבל לעומת זאת רבי עקיבא דורש מ ונעלם ממנו והוא טמא שדווקא אם נעלם ממנו שהוא טמא הוא חייב קורבן אבל הוא ידע שזה בית מקדש הוא ידע שזה קודשים אבל אם נעלם ממנו שזה בית מקדש או שזה קודשים והוא ידע שהוא טמא לפי רבי עקיבא באמת הוא לא יהיה חייב קורבן על השגגה הזאת באמת בספר ברכה מתפלל למה הביאו שוב את דברי הברייטה בשלמותה עד כאן דף ли
לצפיה בתכנים נוספים: