הדף היומי מסכת שבועות דף ג

דף היומי - שיעורי הדף היומי בגמרא תלמוד בבלי מסכת שבועות מבית "דרשו" עם הרב מאיר שפרכר שליט"א, הדף היומי בהבנה ובבהירות ומתיקות התורה
לשיעורים נוספים באתר דרשו: http://www.dirshu.co.il/

הדף היומי מסכת שבועות דף ג

[מוזיקה] שבועות דף ג מתחילים בעזרת השם דף ב עמוד ב תחילת הגמרא מסכת שבועות בא אחרי מסכת מכות שואלת הגמרא מכדי הרי תנא ממכות צליק סיימנו מסכת מכות מה ישנה לתנא שבועות למה תנא אחרי מסכת מכות מביא את מסכת שבועות משום דתני כי בסוף מסכת מכות כתוב על חיובי מלכות עוונות שחייבים עליהם עונש של מלכות על אדם שמקיף את פאת ראשו היינו אדם שגוזר את הפאות באופן האסור אז אם הוא גזר את שתי הפעות יחד אף על פי שהוא עשה מעשה אחד, הוא חייב שתי סדרות של מלכות. חייב על הראש שתיים, גם על הפאה הימנית וגם על הפאה השמאלית, אחת מכאן ואחת מכאן. והמגלח את זקנו עובר על האיסור לא תשחיט את פאת זקניך, היינו את הצד של זקניך. כמה צדדים יש לזקן? חמישה. אז לכן הוא חייב חמישה מלכות כי יש שתיים מכאן מהצד הימני של הלחי ושתיים מכאן מהצד השמאלי ואחת מלמטה רש"י מבאר אז אחת מלמטה כולם מבינים זה הכוונה הסנתר מה שמכונה שיבול את הזקן מה זה היכן יש שתי פאות על הלחי מלמעלה כותב רש"י לפי שהלחי רחב כנגד הצדדים ויש לכל דבר רחב קצה לשני צדדים בראשו במטיבטא במסכת מכות דף כ הוא מביא על זה איזשהו ציור אז הוא מסביר ככה יש את ה כמו שאמרנו את הסנטר למטה ויש א הלחי העצם של הלחי א החלק העליון שלו סמוך לאוזן יש לו את הצד שהוא סמוך לאוזן מתחבר עם א עם עם פאת הראש עם הם עם העצם של שיער הראש ויש לו אבל המשך. זאת אומרת יש איזשהו רוחב מסוים לעצם הלחי. אז הצד הימני של עצם הלחי נאמר לכיוון האוזן זה פאה אחת של הזקן. והעצם השמאלית נאמר לכיוון האף זה הפאה השנייה של הזקן. יש פאה אחת ויש פאה שנייה. בשני הקצוות העליונות של העצם של הלחי. אז אם כן, כיוון שבכל צד של הלך יש שני פאות הזקן ויש שני לחייים, אז אם כן יש ארבע פאות של הזקן בחלק העליון ועוד פאה אחת בסנתר. אז אם כן, הוא חייב חמש מלכות. אז כיוון ששם במסכת מכות לקראת סוף המסכת מדברים על מקרה שזה חדד מחייב על הטרטי אדם עשה א תגלחת של הראש ומחייב א שתי סדרות של מלכות כי הוא גזר את שתי פאות הראש על מעשה אחד הוא חייב שתיים אז זה דומה לשבועות שתיים שאין ארבע כן תנא שבועות שתיים שאין ארבע כיוון שם זה דומיה זה דומה זה דומה קצת יש איזשהו דמיון מסוים אז א לכן כתוב שבועות שתיים שהן ארבע שהכוונה היא שאדם נשבע שהוא לא יאכל או שהוא נשבע שהוא יאכל זה שתיים זה מפורש בתורה שאין ארבע שהוא נשבע שהוא לא אכל או שהוא נשבע שהוא אכל אז זה עוד שתיים עכשיו שואלת הגמרא שאלה חדשה המשנה הביאה ארבעה מקרים שהם שתיים שאין ארבע לעניין שבועה, לעניין טומאה, לעניין שבת ולעניין נגעים. מה ישנה אחתני להו לכולו? למה כתוב כאן כל ארבעה מקרים? ומה ישנה גבי יציאות השבת, מסכת שבת ומראות נגעים לעניין נגעים זה לא קטן להו לכולו. לפני שהגמרא תפרט בדיוק מה זה שתיים שאן ארבע בכל ארבעה מקרים. אבל בוא קודם כל על הרעיון למה רק אצלנו מביאים את כל ארבעת המקרים תרצת הגמרא אמרי שבועות ועידיעות הטומ לגבי הדהד כתיבין העניין שלהם כתוב באותה פרשה בתורה והם גם דומים אחד לשני דם ינדעדי שעל שניהם מתחייבים קורבן חטאת שמכונה עולה ויורד היינו עשיר עולה שצריך להביא קורבן של באמה. אני יורד שהוא מביא עופות לקורבן ודלי דלות אני שבענים יורד עוד יותר שהוא מספיק לו להביא מנחת חוטא. הקורבן חטאת של הולב יורד זה גם בשבועות וגם בידיעות הטומ שתכף נפרט את המשמעות לגבי הדדי כתיבין הם כתובים באותה פרשה בתורה והם דם יין הדדד בקורבן הוליורד כמו שאמרנו הם דומים אחד לשני כי שתיהם מתחייבים קורבן עולה ויורד תעניהו גבי הדדי לכן הם כתובים יחד אז אם כן מובן למה כתוב כאן גם 2 ש4 של שבועות וגם שתיים שאין ארבע של ידיעות הטומ כי הם דומים אחד לשני הידי דתני תערתי כיוון שכתובים כאן שניים שהם דומים אחד לשני וגם כתובים בסמוך בתורה אחד לשני תנקולו לכן מביאים גם את שני את שאר שני הדברים שהם שניים שהן ארבעה עכשיו השאלה הגדולה היא מי שמכיר את המבנה של המסכת בעצם המסכת מדברת על ענייני שבועה חוץ משני הפרקים הראשונים שונים שמדברים על ידיעות אטומ שאל את השאלה פתח בשבועות עוד המקרה הראשון שמדברים בו במסכת שלנו זה שבועות שאדם נשבע ומפרש ידיעות הטומא אחר כך מברים בשני פרקים בהרחבה את כל הנושא של ידיעות הטומ למה לא מדברים הלאה בנושא כמו שפתחו בנושא שבועות שימשיכו לעסוק מנושא שבועות ואחר כך יעברו לעניין ידיעות הטומ שנפרש אותם בהמשך מתרצת הגמרא כי העניין של ידיעות הטומא ההלכות שלו מועטים הדזוטרין מיליו פסיק שריל להו אז הוא פסק דינם והתיר עצמו מעניין שלהם ונפטר מהם תחילה תן שבועות נפשן מילה ואחר כך מהפרק השלישי והלאה מדברים על הלכות שבועה שמרובים ענייניהם שהם שישה פרקים כעת מבארת הגמרא את הפירוש שתיים שאין ארבע וכל הארבעה מקרים שדיברנו עליהם אז קודם כל שבועות שתיים שהן ארבע איזה שתיים מפורשים בתורה כתוב שאדם נשבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב להרע לעצמו הכוונה שהוא נשבע שהוא לא יאכל ולהטיב לעצמו הכוונה שהוא נשבע שהוא יאכל שאוכל ושלא אוכל וזה מדבר על העתיד שהן הארבע איזה עוד שניים מוסיפים מדרשה על השניים האלה על העבר אכלתי ושלא אכלתי זה לגבי שבועות מקרה שהן היא ידיעות הטומ שתיים שאין ארבע איזה שתיים שהוא ידע על הבשר למשל שזה קודשים הוא ידע על המקום שהוא בית מקדש רק הוא שכח שהוא טמא ידיעת טומאת קודש וידיעה טומאת מקדש שהן הארבע שהוא ידע שהוא טמא, רק הוא שכח שזה קודשים או שזה בית מקדש. קודש ומקדש. המקרה השלישי זה לגבי שבת. תורה עוסרת עשיית מלאכה. אחת המלאכות זה להוציא ממקום שמוגדר רשות היחיד, כמו למשל מתוך הבית. אין מקום שמוגדר רשות הרבים כמו למשל רחוב של הרבים. אז לגבי יציאות השבת, אם אדם הכר מראש היחיד והניח ברשות הרבים בשבת, הוא חייב, אם זה בשוגג חטאת שתיים שאין ארבע. איזה שתיים? שהוציאו מהבית לרשות הרבים. זה יכול להיות תוצאה דעני, שהעני שנמצא בחוץ ברשות הרבים הכניס את ידו לתוך הבית והוציא הקר משם והניח ברשות הרבים והוצאה דבעל הבית. שם על הבית הוציא מהבית שלו והניח ברשות הרבים שאין ארבע איזה עוד שתיים שהיה חפץ מונח ברשות הרבים הכנסה דעני שעמד בחוץ הכניס מרשות הרבים לרשות היחיד והכנסת בעל הבית שהוא הבעל הבית הושיט את ידו החוצה ולקח את מה שברשות הרבים והכניס לביתו מקרה רביעי מראות נגעים שניים שאין ארבע אדם אדם שיש עליו כתם לבן יכול להיות שהוא נתמע בטומאת נגד צרת מובא בהרחבה בפרשת הזריע מצורה אז לגבי מראות נגעים התורה מביאה שתי מראות או יותר נכון שני מראות א סעת ובהרת ובעגוונים שלהם הגמרא תרחיב בדף ו' במראות נגעים יש שניים שאין ארבעה שניים זה סת ובארת שאין ארבעה כי כתוב ספק חת התולדה של סאט והתולדה של בארת סאט ותולדתה בארת ותולדתה אז אם כן יש כאן ארבעה מראות נגעים מבארת הגמרא כעת מני מתניתין כמו איזה שיטה שנויה המשנה שלנו לא רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא כי היא רבי ישמעאל אם תאמר שהמשנה שלנו כמו דעתו של רבי ישמעאל הרי הוא אומר אינו חייב קורבן חטאת של עולה ויורד אלא במי שעובר על שבועה שהיא לעתיד לבוא שנשבע שהוא יאכל או שהוא לא יאכל כי בפסוק כתוב להרע לא שהוא הרע להיטיב לא שהוא הטיב כבר ומהמשנה שלנו משמע שתיים שאין ארבע לגבי שבועה ומה זה הארבע לגבי העבר אכלתי לא אכלתי משמע שגם אז על שבועה כזאת שהוא נשבע והתברר שהוא שיקר יהיה חייב א קורבן חטאת של עולה ויורד. אז אם כן המשנה היא לא כמו דעתו של רבי ישמעאל. ואם נאמר שהיא כמו דעתו של רבי עקיבא הרי רבי עקיבא אומר על העלם טומאה. היא נתעלמה ממנו שהוא טמא ולכן הוא נכנס לבית המקדש הוא אכל קודשים אז זה הוא חייב קורבן עולה יורד. ואינו חייב עלי מקדש שנעלם ממנו שזה קודשים או שזה בית מקדש. אבל הוא ידע שזה טמא. ומה שכתוב ידיעות אטומ שתיים שאין ארבע. ומה הכוונה שאין ארבע? היינו שאם הוא שכח שזה קודש או שכח שזה בית מקדש הוא חייב. אז אם כן זה לא מתאים עם דעתו של רבי עקיבא כי לפי דעתו הוא פטור במקרה כזה. מתרצת הגמרא היא באתימה. אם תרצה אפשר להעמיד את המשנה כמו רבי ישמעאל. באתימה אם תרצה אפשר להמיד את המשנה כמו רבי עקיבא. איך נעמיד את המשנה כמו דעתו של רבי ישמעאל איטמה רבי ישמעאל מה שכתוב שבועות שתיים שאין ארבע לא הכוונה שבאים למנות שכל הארבע חייבים עליהם קורבן עולה ויורד אלא מהן לחיוב השבועות על העתיד לבוא חייבים עליהם קורבן עולה ויורד ומן לפתור השבועות על העבר פטורים מקורבן עולה ויורד רק מה המשנה מדברת על השבועות שאסור לעבור עליהם אבל היא לא אומר אומרת שעל כל המקרים חייבים קורבן עולה ויורד והיא באתימה אם תרצה אפשר לומר שהמשנה היא כמו דעתו של רבי עקיבא מה שכתוב ידיעות הטומאה שתיים שאן ארבע והבנת כאילו בכל הארבעה מקרים חייבים עליהם קורבן עולה ויורד זה לא נכון אלא מהן לחיוב אם הטומאה שלא נעלמה ממנו והוא ידע שזה קודש הוא ידע שזה מקדש אז הוא חייב עולה ויורד ומן לפתור אם הוא לא ידע שזה קודש או שזה בית מקדש אף על פי שהוא ידע שהוא טמא אז הוא יהיה פטור מקורבן עולה ויורד כמו דעתו של רבי עקיבא המשנה בסך הכל התכוונה למנות את האופנים שהוא עבר לאיסור ואף על פי שבחלק מהמקרים הוא באמת לא יהיה חייב קורבן עולה ויורד שואלת הגמרא איך אתה אומר שהתנא כאן מונה חלק מהמקרים לפטור שפטורים עליהם הרי מדברים פה גם לגבי נגעים והלשון בשבועות ובידיעות הטומ שתיים שאין ארבע דומיה דמראות נגעים קטן גם שם כתוב שתיים שאין ארבע מה הטם מה במראות נגעים כולו לחיובה כל גוון של לובן שיהיה הכתם על האור בין אם זה של השתיים שמפורשים שעת ובהרת ובין אם זה הספחת של השאת והספחת של הבהרת התולדה של הסעת התולדה של הבהרת בכל מקרה זה מטמ וחייבים להביא קורבן טהרה ביום טהרתו הפחנמי גם לגבי שבועות וידיעות הטומאה צריך לומר שכולו לחיובה על כולם חייב קורבן עולה ויורד אז אם כן אי אפשר להמין את המשנה כרבי ישמעאל או כרבי עקיבא כי הרי לפי דעתם חלק מהם פטור אלא מתרצת הגמרא לעולם אפשר להמיד את המשנה שלנו כמו שיטת רבי ישמעאל וכי לא מחייב רבי ישמעאל לשעבר שהוא נשבע שהוא אכל והתברר שהוא לא אכל שנשבע שהוא לא אכל ותברר שהוא כן אכל זה לגבי חיוב קורבן ושוגג אבל במזיד התחייב מלכות עםו והוא עשה במזיד חיובי ם מחייב וזה הכוונה שתיים על העתיד של ארבע לשעבר הכוונה שזה היה עם עדים והתראה שהוא חייב מלכות אם תשאל איך חייבים מלכות על שבועה על השקר הרי יש כלל שעל מה מחייבים מלכות? על אדם שעבר על איסור לא תעשה שבתורה בדרך כלל. אבל זה דווקא שהתורה אומרת לא לעשות והוא עשה. אבל כאן הוא לא עשה כלום. הוא דיבר הוא נשבע. בדרך כלל לו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. אז איך כאן לוקין? כמו דברי רבדמה רבה. תורה אומרת עשרת הדיברות לא תיסא את שם השם אלוקיך לשו אל תשבע על השו כי לא ינקה השם את אשר ישא את שמו לשב כתוב גם פעמיים לשב אבל הגמרא דורשת בדף כאנקה השם את אשר ישא את שמו לשב אבל בית דין כן יכולים לנקות אותו איך על ידי מלכות זאת אומרת אם אדם נשבע שבועה לשו למשל הוא אמר על דבר שהוא אבן כן, הוא נשבע שהוא זהב. כולם יודעים שזה לא נכון. בכל זאת הוא חייב מלכות. זה נקרא שבועת שב. וכמו דברי רב אדם רבא בפירוש ריבת תורה גם שבועת שקר דומיד שבועת שב. מזה שכתוב פעמיים לשו מרבים גם שבועת שקר. היינו שנשבע על דבר שאנחנו לא יודעים והוא נשבע משהו אחד מתברר שזה היה הפוך. כמו שהוא אמר שהוא לא אכל, בסוף התברר שהוא אכל. התורה ריבתה שהוא חייב מלכות בשבועת שו ודורשים שזה גם בשבועת שקר אבל מתי חייבים בשבועת שקר דומי דשבועת שו מה שבועת שו עניינהו לשעברו לא נשבע על העתיד הוא נשבע על דבר שהוא למשל שהוא אבן הוא אמר שהוא של זהב האבן כבר הייתה קיימת והוא נשבע עליה שהיא של זהב ומשעה שיצאה השבועה מפיו הוא עבר על השבועה אף שקר נעמי כיוון שמשוים את זה לשבועת שו התורה מחייבת מלכות ונשבע לשקר גם כשזה בשעבר נשבע שהוא אכל והוא לא אכל נשבע שהוא לא אכל והוא כן אכל שעה שנשבע יצא שבואת שקר מפיו דוכה הגמרא בישלמה אכלתי ולא אכלתי שאין שבועות לשעבר מובן שהוא חייב מלכות במזיד כמו דברי רבא וכן הנשב לא אוכל והוא עבר על השבוע שלו ואכל נמובן שהוא חייב מלכות כי כאן זה לו שיש בו מעשהו כי כשהוא אוכל הוא עובר על מה שהתורה אומרת לו תשבו בשמי לשקר והוא עושה מעשה של אכילה נגד השבועה ולו שיש בו מעשה לא קין עליו אלא במקרה שהוא נשבע שהוא יאכל ובסוף הוא לא אכל למה הוא לוקה המים הריב שאין בו מעשה הוא כשהוא עובר על השבועה זה כשהוא לא אוכל הוא יושב ולא אוכל בזה עובר על השבועה ובמקרה כזה לא למדנו משבועת שו לחייב אותו מלכות כי משבועת שו לומדים רק לגבי דברים שהיו לשעבר כי הרי משבוע שו כמו שאמרנו הוא נשבע על משהו שכבר קיים בזמן שהוא נשבע הוא כבר עובר שהוא נשבע שבועת שקר כ הדבר כבר קיים מה אתה אומר על זה שזה זהב זה הרי מאבן אבל לעומת זאת שאדם נשבע על העתיד בזמן שנש משבע הוא עדיין לא עובר רק שהוא יעבור על השבועה שלו הוא עובר אז אי אפשר ללמוד את זה משבועת שו ומה תלמד משבוע סתם הרי אם הוא נשבע שהוא יאכל והוא בסוף לא אכל בעצם מה שהוא עבר זה על לו שאין בו מעשה הוא לא עשה מעשה שבזה הוא עבר על הלו אלא בזה שהוא נמנע מלעשות הוא עבר על הלו ואם כן במקרה כזה לא אמורים ללקות אז איך כתוב כאן שתיים שאין ארבע שיהיו חייבים הרי אין חיוב מלכות בכל הארבע. יש מקרה אחד שאין מלכות במקרה שהוא נשבע שהוא יאכל ובסוף הוא לא אכל. מתרצת הגמרא כסבר רבי ישמעאל לא שאין בו מעשה אלוקין עליו. רבי ישמעאל סובר שאפילו אם הוא לא עשה מעשה ובימנאות מעשיאת מעשה הוא עובר על משהו שהתורה אומרת לו כן לעשות ובזה שהוא נמנע מלעשות עובר אלו לא תעשה הוא גם חייב מלכות. לכן חייבים על כל הארבע שבועות מלכות. שואלת הגמרא היא הכחי אם במשנה מדברת על חיוב מלכות והתנה כאן אומר בסתם משנה כי הרי אין כאן דעה של תנא אלא המשנה כאן מדברת בתור הלכה פסוקה זה נקרא סתם משנה שלוקין עליו שאין בו מעשה כשהד רבי יוחנן עד רבי יוחנן יש כאן סתירה נמצא שיצא סתירה בדברי רבי יוחנן למה למר רבי יוחנן כלל הלכה כסתם משנה כשאתן אומר סתם פסק בלי לומר שם של תנא שומר את הפסק אומר רבי יוחנן ככה ההלכה אז אם כן כאן איך שאנחנו כעת מהמידים התנא אומר כסתם ש אם אדם עובר על לא תעשה בזה שהוא נמנע מעשיאת מעשה לאו שאין בו מעשה לא כן והרי יתמר שבועה שאוכל כיכר זה היום ועבר היום ולא אכל את הכיכר רבי יוחנן ורש לקיש אומרים שניהם דמרי תרבה אינו לוקה ולמה רבי יוחנן אמר אינו לוקה משום דאב עליו שאין בו מעשה. הוא לא עשה מעשה בזה שהוא לא אכל את הכיכר. וכל שאין בו מעשה, אין לו קין עליו. ריש לקיש אמר, אינו לוקה מסיבה אחרת. כי כשאתה מטרה בו שיאכל היום את הכיכר כדי שהוא לא ילכה, תאכל את הכיכר. אם לא תאכל אתה תלקה. מה אמר לך שאני לא אוכל? אולי אני אוכל יותר מאוחר. התראה ספק היא כי כל היום יש לו שירות לאכול. ו אי אפשר לכוון בדיוק לקראת סוף היום שהתראה תהיה ממש בסוף היום וגם צריך להתרות ותוך כדי דיבור הוא צריך לעבור על האיסור אי אפשר לכוון ולכן זה חייב להיות התראת ספק ולפי דעתו של ריש לקיש לא שמעת התראה אבל בכל אופן רבי יוחנן סובר שהוא אינו לוקה בגלל שהוא עבר עליו שאין בו מעשה בזה שהוא נמנם מעשיית מעשה אתה רואה שרבי יוחנן סובר לו שאין בו מעשה אין לו קין עליו והרי אצלנו הוא יוצא סתם משנה. אם מדים את המשנה כמו רבי ישמעאל, לו שאין בו מעשה לא קין עליו. אז למה רבי יוחנן לא סובר כמו התנה במשנה שלנו? כי הרי זה סתם משנה. התשובה היא. רבי יוחנן סתם אחרינה שכח הוא מצא סתם משנה אחר ששם אנחנו רואים שלו שאין בו מעשה אין לו קין עליו והוא רוצה לפסוק כמו אותה משנה. שמה אנחנו רואים שלו שם במעשה אין לו קין עליו. הי סתמה. היכן רבי יוחנן מצא כזה סתם משנה. אילימה היסתמה. אם תאמר הסתם הזה דתנן כתוב לגבי קורבן פסח שאדם שובר עצם בקורבן פסח טהור הוא חייב מלכות כי הוא עבר על תעשה של בעצם לא תשברו בו אבל המטיר הוא לא סיים לאכול את בשר קורבן הפסח עד בוקר בבשר קורבן פסח טהור אף על פי שהוא עבר על האיסור ולא תותרו ממנו עד בוקר או אדם ששובר עצם בקורבן פסח טמא אינו לוקה את ה-40 וכל שכן המותיר בבשר קורבן פסח טמא שאסור הרי לאכול את הקורבן פסח הטמא אין איסור להותיר אותו ואז ודאי אינו לוקה מנסה הגמרא לומר שמעשתה המשנה הזאת למד רבי יוחנן שלא לוקים עליו שאין בו מעשה כי בישל למה שובר בטמא למה אנחנו אומרים סתם פסק של משנה שאם אדם שובר עצם של קורבן פסח טמא למה הוא אינו לוקה דכתיב ועצם לא תשברו בו. היינו בכשר באותו זה שאוכלים. לא במה שאי אפשר לאכול ולא בפסול. טמא הוא פסול. אז אם כן הוא לא עבר עליו בזה שהוא שברצם של קורבן פסח טמא. אבל המותיר בטהור. אדם מותיר מבשר קורבן פסח טהור והוא עבר על האיסור שלא תותירו ממנו עד בוקר. מה היתמה? למנו אלוקהו הרי עבר הלו תעשה לו משום לו שאין במעשה כי הוא עובר על הלו בזה שהוא נמנע מלעשות וכל לו שאין בו מעשה אין לנו קין עליו רואים שסתם משנה אומרת שאין נוקין עליו שאין בו מעשה דוכה הגמרא ומי נין לרבי יוחנן דרבי יעקב היא שהמשנה הזאת היא כמו דבריו של רבי יעקב דאמר לו שאין בו מעשה אין לו קין עליו דילמה אולי נאמר שהמשנה הזאת היא כמו דעתו של רבי יהודה ומה הסיבה שהוא אינו לוקה? משום דא כתוב לי תן עשה אחר לא תעשה כמו שרבי יהודה אומר בברייתא שם במסכת מכות ש יש כלל שאם התורה אומרת לא לעשות ואחר כך התורה אומרת שאם הבן אדם עשה יש לו מצווה לעשות משהו זה נקרא לו הניתק לעשה לא תותיר מנועת בוקר אבל כן הוא כן הותיר מה הוא יעשה נותרמנועת בוקר בעיה שתשרוף אז יש לו דרך איך לתקן את הלא תעשה על ידי שהוא ישרוף את מה שנשאר כר כזה הוא כבר תיקן כן, הוא לא צריך להענש בעונש על מלכות. וזה הסיבה שהוא לא לוקה. כך אומר רבי יהודה הלה ואחי אבל אם לא היה מצווה תעשה אחר כך שמתקנת את הלא תעשה להקי הוא יהיה חייב מלכות אפילו בלב שאין בו מעשה דתניה כמו שראינו בריתה שיש ויכוח רבי יהודה ורבי יעקב לא תירו ממנו עד בוקר זה לא תעשה נותר ממנו עד בוקר באיש תשרוף לפי דעת רבי יהודה בא כתוב ליתן עשה לשרוף את מה שנשאר אחר לא תעשה שלא להותיר לומר שאין לו קין עליו דברי רבי יהודה רבי ויעקב אומר לא מן השם הו זה הטעם הזה שאמרת הוא לא העיקר אלא הטעם שהוא אינו לוקה משום דהב אליו שאין במעשה הוא נמנם מלעשות מעשה ובזה הוא עבר עליו ולבו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אז אם כן אין ראיה מזה שיש פה סתם משנה שלא לוקים על המותיר מבשר קורבן פסח טהור שו שם במעשה אין לו קין עליו אז אם כן כאן אין נוכחה לומר שלו שאין בו מעשה אין לו כן עליו אז אין סתם משנה מפורשת שלו שאין במעשה אין לו כן עליו ואיך שאנחנו המדנו את המשנה שלנו כאן בשבועות אם מעמידים את זה כמו רבי ישמעאל צריך לומר שלו שאין בו מעשה לא קין עליו ורבי יוחנן הרי סובר על כסתם משנה אז למה הוא לא סובר לו שאין בו מעשה לא קין עליו אלא מתרצת הגמרא הי סתם השכח רבי יוחנן מצא סתם משנה ששם מוכח שלו שאין במעשה אין לו קין עליו ולכן הוא פסק כמו אותה עשתה המשנה. כמו שכתוב בפרק השלישי אחרי שהמשנה שמה אומרת שהנשבע לקיים את המצווה ולא קיים הוא פטור. אם הוא אומר שבועה שלא אוכל כיכר זו וחזר ואמר שבועה שלא אוכלנה ובסוף הוא עבר על שתי השבועות ואכל את הכיכר אינו חייב אלא אחת על השבועה הראשונה כי אחרי שהוא כבר נשבע שהוא לא יאכל אז אסור לו לאכול אז השבועה השנייה הוא בעצם נשבע על דבר שהוא כבר מחוייב עליו מן התורה אז הוא נשבע לקיים את המצווה אדם שנשב נשבע לקיים את המצווה הוא לא חייב עליה על השבועה השנייה הזאת ממשיכה המשנה והשבואה הזו שהוא נשבע שהוא לא יאכל ואכל היא שבועת ביטוי שאדם מבטא בשפתיים במקרה שלנו שהוא יאכל שחייבן על זדונה אם הוא עשה את זה במזיד מכות ועל שגיגתי אם הוא עשה את זה בשוגג קורבן הוליורד דיקת הגמרא דווקא שבועת ביטוי זו שאיך הוא עובר על הלא תעשה הוא נשבע שהוא לא יאכל וכעת הוא אוכל, הוא עושה מעשה היא דחבן על סדוני מלכות אבל אם הוא אמר שבועה שהוא יאכל ואיך הוא עובר על השבועה הזאת על ידי שהוא לא עושה מעשה שהוא לא אוכל תדאק מכאן שהוא לא לוקה אז רואים אם כן סתם משנה שאין בו מעשה אין לוקין עליו שואלת הגמרא אבל במשנה שלנו מדויק שלוקין מדי היסתמה והסתמה גם המשנה שלנו וגם המשנה הזאת לסתם מהחזיד כיסתמה מה רבי יוחנן רעה לעשות ולהכריע כמו עשתה משנה בפרק השלישי שהוא פטור בלו שאין במעשה להביד כאי מה שיעשה כמו עשתה משנה אצלנו שאלוקין אונה הגמרא או לתאמיך שאתה לא יודע אתה אומר שאתה לא יודע מה למה המשנה היא עדיפה אני אקשה יותר רבי גופי הרי מי כתב את המשניות מי עשה את המשנה הזאת שהיא תהיה סתם משנה רבי הוא עצמו איך סתם לן החה הכי והחי כאן אצלנו הוא הוא סותם אם אנחנו מאמינים כמו רבי ישמעאל שלוקין עליו שאין בו מעשה ובפרק השלישי הוא סותם שאין לוקים הוא סותר את עצמו אלא ודאי מעיקר הסבר בהתחלה סבר רבי לו שאין בו מעשה אלוקיין עליו ולכן הוא סתם את זה במשנה שלנו בפרק הראשון והדר ואחר כך הוא חזר בו והוא סבר אין לו כי עליו שאין במעשה לכן במשנה בפרק השלישי הוא סתם כך אף על פי שהוא חזר בו ממה שהוא שנה אצלנו נו כיוון שכשהוא כשהוא שנה את המשנה אצלנו התלמידים למדו ממנו וכבר התרגלו למשנה הזאת אז לא הייתה יכולת בדורות שאחרי רבי לשכח את המשנה מפיהם ולבטל אותה מבית המדרש ולכן משנתינו שמחייבת מלכות עליו שהם בו מעשה נשארה ולא זוזה ממקומה אבל כל אחד מבין שמשנה בפרק השלישי שהיא מאוחרת יותר מהמשנה שלנו היא העיקר שם רבי חזר בו ממה שהוא אמר אצלנו ולכן רבי יוחנן העדיף לפסוק מה הסתם משתנה בפרק שלישי לו שאין בו מעשה אין לו קין עליו ועד כאן דף [מוזיקה]
לצפיה בתכנים נוספים: